"רוצחי פרח הירח" ─ סרטו האייקוני של מרטין סקורסזה ניתוח, המלצות וביקורת / פנינה תל דן

 

סרטו של מרטין סקורסזה הוא סרט מרהיב המספר באמצעות בימוי גאוני, אמצעים אומנותיים מיוחדים, זוויות צילום מדויקות את סאגת טבח האומה האוסייג'ית  בידי הקולוניאליזם המערבי והגזעני של האדם הלבן שהיגיע לאוקלהומה  לכבוש את השממה.

הבמאי מתמקד בסיפורה של משפחת הייל (ברקהארט) ומשפחתה של מולי קולי  ומתאר את חייהם, תוך תיאור האכזריות והניצול לצד האהבה בין ארנסט למולי. תחת חסותו וניצוחו של הנבל האייקוני  בסרטי סקורסזה, אותו מייצג כאן וויליאם קינג הייל המגולם  בכישרון רב  על ידי רוברט דה נירו.

הליהוק המעולה של ארנסט ברקהארט אותו מגלם ליאונרדו דקאפריו ומולי ברקהארט אותה מגלמת בכישרון רב, התגלית החדשה, לילי גלדסטון.  המשחק הראוי לציון של השחקנים המובילים, צילומי הסרט, התקריבים, הנרטיב והדיאלוגים בליווי פס הקול והמוסיקה  נותנים לצופה חוויה חד פעמית, ייחודית ובלתי נדלית של קולנוע עמוס רבדים, מסרים, רגשות, צדדים נוספים ונקודת מבט הוליסטית להיסטוריה המחרידה של רצח העם האוסייג'י.

את המוסיקה של פס הקול בסרט חיבר רובי רוברטסון, יוצר מוסיקאי נצר לשושלת אינדיאנים.  רוברטסון נפטר בשנת 2023, סמוך ליציאת הסרט לאקרנים. פס הקול של הסרט  מוקדש לזכרו. המוסיקה שלו משלבת אלמנטים שבטיים מסורתיים עם מוסיקת בלוז.

למרות אורכו של הסרט, כשלוש וחצי שעות, נשארתי מרותקת ונפעמת מול המסך. הסרט חרט  בי את רישומו לעד.  ממליצה בחום לחובבי הז'אנר וגם לאלה שלא. הציון: 9 מתוך 10  בסולם פנינה.

רקע היסטורי לסרט

בשנים 1910- 1930 באוקלהומה  שבארצות הברית על גבעות השייכות לאומת האוסייג' אירעו רציחות בקרב בני האוסייג' טהורי הדם, שהיו בעליהם החוקיים של אדמות אלו. הם גורשו לאוקלהומה מאריזונה, ממיזורי ומטולסה.

העיתונים תיארו  את מספרם ההולך וגובר של מקרי הרצח שלא נפתרו כ"שלטון הטרור". מספר הרציחות המשוער הגיע למאות.

יחד עם זאת, בשנים  1921-1926  מספרי הרציחת המדווחים רשמית  מסתכמים בעשרות בודדות בלבד. בחקירות שהתרחשו בין השנים 1931-1918 דווחו על 60 ילידים שנרצחו. במחקרים מאוחרים יותר עולה כי מקרי מוות חשודים רבים תועדו במכוון בצורה שגוייה, לא כרצח אלא כתאונה, מוות ממחלה או  מוות מהתאבדות וכדומה. זאת כדי לחפות על היותם מקרי רצח בפועל.

העיתונאי  דיוויד גראן כתב בספרו, "רוצחי פרח הירח: רציחות בני האוסייג'", שהרציחות בוצעו לאחר שנתגלו מרבצי נפט על אדמות אלה וכחלק מהמזימה להשתלט עליהם. יזמים לבנים בסיוע  משתפי פעולה  מקרב מנהיגים מושחתים של בני האוסייג', פתחו במסע רציחות של בעליהם החוקיים של קרקעות אלה.

העושר הגדול של האוסייג', שאדמתם נמצאה כעשירה בנפט וזכתה אותם בדיבידנדים  שנתיים  בלתי ניתנים להעברה, אשר גדלו והלכו עם השנים ככול ששאיבת הנפט התרחבה. בסוף המאהה-19 ובתחילת המאה ה-20, יזמים רבים ניסו להשתלט על אדמות אלה באמצעות רצח בעליהם החוקיים.

ה- BOI, גוף החקירות שקדם ל-FBI, שהיה אחראי על חקירת גופי אכיפת החוק, ובהם לשכת החקירות, פתח בחקירה נרחבת בקרב גורמים  מקומיים, מנהיגים ויזמים לבנים,  שחברו  למנהיגי אוסייג' חסרי מוסר אשר היו מעורבים בתוכנית הפטרונות על הרווחים.

לתפיסתם, של הפטרונים הלבנים שחברו למנהיגי האוסייג' הללו,  בני האוסייג' לא נתפסו אחראים מספיק כדי לנהל את כספיהם  ולכן מונה  להם פטרון שסייע להם  והיה בשליטה מלאה על כספי התמלוגים שהם קיבלו.

פטרונים אלה ניצלו פעמים רבות את מעמדם כדי  לעשוק את בני האוסייג' על ידי רכישות מפוקפקות  עבורם דרך קרובים, או מכירת טובין במחיר גבוה יותר לבני האוסייג' ממחיר השוק. בני האוסייג' טענו שאינם זקוקים לפטרונים אלו.

בשל השחיתות הרבה של השלטון המקומי והקשרים של רבים מהפטרונים, שהיו לרוב מכובדים ובעלי כוח והשפעה בסביבה, מרבית מקרי הרצח מעולם לא הגיעו למשפט, אם כי חלק מהגברים הורשעו ונידונו למאסר.

 בסרט, כמו במציאות,  בעקבות החקירות לקראת  המשפט המרכזי,  בית המשפט  מצא את האשימם ברצח האוסייג'  ככאלו שתכננו להתחתן עם בנות ובני  השבט כדי להשיג את הזכות הקניינית שלהם על האדמה  באמצעות רציחת  בני זוגם לאחר החתונה.  הקונגרס שינה את החוק כדי לאסור על מי שאינם בני האוסייג' לרשת את תמלוגי הנפט של השבט.

לאור התלונות של בני השבט על שיטת הפטרונות, ממשלת ארה"ב החלה לנהל ישירות את הכספים שמשולמים לבני האוסייג'.

בשנת 2000, נציגי שבט האוסייג' הגישו תביעה נגד מחלקת הפנים של ארצות הברית, בטענה שזו לא ניהלה את הנכסים של בני האוסייג' כראוי ולא שילמה לבני השבט את התמלוגים המגיעים להם. התביעה בסך 380 מיליון דולר הוסדרה בשנת 2011 תוך התחייבות של הממשל הפדרלי של ארצות הברית לשפר את ניהול תוכניות התמלוגים שלהם לבני האוסייג'.

בשנת 2017 יצא לאור ספרו ההיסטורי של העיתונאי החוקר, דיוויד גראן, " רוצחי פרי הירח" ובשנת 2023 יצא לאקרנים סרט באותו שם.

 

תקציר עלילת הסרט

עלילת הסרט מתמקדת בסיפור אחד, של נישואין בין מולי קולי משבט האוסייג' (לילי גלדסטון) לארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו), חייל שהשתחרר מהצבא, שם שירת כטבח במלחמת העולם הראשונה. ארנסט מגיע לעבוד באזור בו התעשר דודו, וויליאם ״קינג״ הייל (רוברט דה נירו).

זה איחוד בין משפחה של נשים ילידות שירשו כסף לבין משפחה פטריארכלית של גברים לבנים שהגיעו  לשטחם ולנחלתם  של בני האוסייג' על מנת להתעשר.

כבר בתחילת הסרט קיימת מתיחות של פוטנציאל הניצול, מן הכוח אל הפועל, במאבק הקולוניאליסטי, בזעיר אנפין,  באינטראקציה  שבין שתי המשפחות.

הניצול הזה נחשף בצורה מודעת ומשקף את הניצול של העולם המערבי ושל הקולוניאליסטים הלבנים שבאו לכבוש את השממה תוך כדי ניצול זכויות הילידים עד להשמדתם  המוחלטת─השמדתם הפיזית במגוון צורות ודרכים והשמדת תרבותם וזהותם.

למרות שהעלילה המתמקדת בשתי המשפחות הינה עלילה שבמרכזה פשע וניצול ציני, יש בעלילה  גם סיפור אהבה.  האהבה, הניצול יחד עם הפשע הכרוכים יחדיו במערכת היחסים בין מולי לארנסט  מציפה בסרט את המורכבות של אהבה, רומנטיקה ונאמנות במערכת זוגית. ברקע מהדהדת השאלה האם  האהבה אינה רק מיתוס  המחבל  במוסד הנישואין? האם חוזה עסקי הוגן שהיה נכרת בין  שתי המשפחות לא היה דבר נבון יותר, שהיה מונע את רציחת בנות משפחתה של מולי קולי (ברקהארט)?

זוגיות מורכבת ומרובדת זו שהיא זוגיות בה מולי וארנסט חיים על הקצה, מועצמת דרך חלק מהרציחות הנחשפות במשפחה המורחבת הספציפית ובאנלוגיה לרציחות הרבות בקרב בני האוסייג' והילידים באמריקה עד להשמדתם הפיזית והתרבותית. בתחילת הסרט מתוארים רציחות של כמה מבני האוסייג' המתוייגים כמוות בתאונה או התאבדות.

לסיכום העלילה, הסרט עוסק ברציחות של ילידים אמריקאים בני שבט האוסייג', במטרה להשיג את הכסף של אומת האוסייג' ואת אדמותיהם העשירות במרבצי נפט. אדמות שקיבלו בני האוסייג' לאחר שגורשו במהלך המאה ה- 19, ממיזורי, מארקנסו ומטולסה על ידי הקולוניאליסטים המערביים־הלבנים. 

מסרים ואמצעים אומנותיים

בתחילת הסרט אנו רואים את זקני השבט, הישובים באוהל האבלים שהקימו לטקס הלווית אחד מזקני השבט, מעשנים מקטרת ומחליטים לקבור אותה באחד מטקסיהם לאחר ההלוויה. הלוויה  של הפרט מסמלת את הלוויית התרבות, הזהות וההגדרה העצמית של שבט האוסייג' בפרט, ושל האומה האינדיאנית בכלל.

במפגש או בהתנגשות של האומה האינדיאנית אם האדם הלבן, עם המערב, עם הכובשים שבאו להדביר את השממה הם  בצעו באכזריות, ובמגוון דרכים, בצורה מודעת ובתוכניות ציניות ואכזריות השמדת עם.

הזקנים בעשנם את המקטרת מבכים את תרבותם ואת חייהם שהשתנו ועוד ישתנו ללא היכר. הם מקוננים  על אובדן  מנהגיהם, אמונותיהם, ואורח חייהם. שמותיהם בעלי המשמעות שהגדירו אותם, שנתנו להם על ידי זקני השבט ומשפחתם, נלקחו מהם והוחלפו בשמות מערביים חסרי משמעות וזהות. ההלוויה והקינה היא על כול בני האוסייג' וכמובן על האומה האינדיאנית כולה.

הצופה נחשף לשוטים קצרים של צילום, שוטים אפלים של התפרצות הנפט במרבצי הנפט שבגבעות אוקלהומה, בשטחי בני האוסייג'. בני האוסייג' שגורשו לגבעות מסולעים אלה מאדמותיהם הפוריות ממיזורי הפכו לאחד השבטים העשירים ביותר בעולם. המצלמה מתמקדת  בצעירים רוקדים סביב  הזהב השחור שהציף את חייהם. מזלם הרב, הבלתי צפוי הוא גם הטרגדיה הגדולה שלהם. ניתן לנבא את האסון שמביא עליהם הזהב השחור בשוטים נוספים של רציחות אנונימיות המוצגות  כתמונות סטיל בשחור לבן  מתקופת הסרטים האילמים, אותה תקופה בה אירעו הרציחות. שיטה זו הקוטעת  את הרצף העלילתי של הסרט, מעבירה לצופה תמונה גדולה ואמינה של אירועים אמיתיים. הרציחות האנונימיות בוצעו גם הם על ידי לבנים שחברו למקומייםחסרי מצפון ורצו להשתלט על אדמות הנפט העשירות של בני האוסייג'  שקבלו תמלוגים ממרבצי הנפט השייכים למשפחותיהם.

הרציחות הוסוו כתאונות או התאבדויות.  בני אוסייג' חוסלו על-יד י בני זוגם או עושי דבריהם על מנת לרשת אותם. רציחות אלה מעולם לא  נחקרו או תועדו על ידי גורמי החוק המקומיים המושחתים אף הם, שהעדיפו להעלים עין מהמתרחש בשטחם. אנו רואים כחמישה מקרי רצח כאלה שכמובן מצביעים על שיטה, ורק האחרון שבהם מראה את הרוצח שיורה בראשה של אישה צעירה מבני האוסייג' וחוטף את התינוקת שלה. גם רצח זה תועד כהתאבדות האם.

כבר בהתחלה אנו עדים לשיטה צינית, אכזרית ומתוכננת היטב להשמדת העם. להשמדתם של בני האוסייג' על ידי הקולוניאליסטים הלבנים ועל ידי ערב רב של בטלנים לבנים פושעים ורוצחים שהגיעו למקום בכוונה לשדוד, לרצוח  ולהשתלט באמצעות נישואין מעורבים לבנות ובני האוסייג' את עושרם ואדמותיהם.

לאחר רמזים מטרימים אלה לגורלם הטראגי של בני האוסייג', הסרט מתמקד בעושרם החדש של בני האוסייג'. הם לבושים בבגדים מערביים וחלקם גם בבגדים מסורתיים. המצלמה מתמקדת בבגדיהם המפוארים בתכשיטי הזהב והיהלומים  הרבים  והיקרים שהם עונדים. הם יושבים במכוניות הפאר שלהם כאשר הנהגים הפרטיים הלבנים שלהם פותחים עבורם דלתות ומשרתים אותם. לכולם משרתים לבנים המנקים את בתיהם המפוארים. בני האוסייג' במכוניותיהם מחכים לעובדים לבנים היורדים מהרכבת על מנת לשכור אותם לעבודה  שחורה במרבצי הנפט שלהם. מנקודה זאת, רוב הסרט מתמקד במערכת היחסים בין המשפחה של קינג היל לבין משפחתה של מולי. 

סקורסזה בחר בשיטת בימוי זו, כי קל יותר להמשיג לצופה את התוכנית השטנית, הצינית, והאכזרית שהביאה להשמדת בני האוסייג'  ולהשמדת האומה האינדיאנית כאומה דרך סיפורן האישי של שתי המשפחות העומדות במרכז הסרט.

במהלך הסרט משולבת טיפין טיפין תרבותם של בני האוסייג' דרך מנהגיהם,המיתוסים והאגדות המוזכרות בו.

הבמאי ממרכז את עדשת המצלמה בשוט ארוך על אחת הגבעות בשטחם של בני האוסייג' ומספר לצופה את אגדת הבריאה של בני האוסייג'.  השמש היא הסבא של האומה, האש היא האבא והירח הוא אם האומה. על הגבעות בעלות הדשא הסמיך צומחים פרחים צבעוניים כאילו אלוהים חילק לעולם סוכריות צבעוניים. סוכריות אלה  הם בני האוסייג'─בני הירח.  הגשם האחרון  גורם להכחדת הפרחים והשמדתם באנאלוגיה לרצח והשמדת בני האוסייג', הנקראים פרחי הירח, בידי הלבנים, כמו הפרחים המצולמים בסרט הנכחדים  על ידי  המלקוש.

באחת התמונות החזקות בסוף העלילה לפני האפילוג, לאחר שאנו מבינים שהלבנים ששטפו את אדמות בני האוסייג' הם רוצחי פרחי הירח – רוצחי בני האוסייג', מתעורר שביב של תקווה כאשר בלוויית  אנה, בתם הקטנה של ארנסט ומולי, שנפטרה עקב מחלת השעלת בזמן שהותו של ארנסט בבית האסורים ומחלתה של מולי. הלוויה העצובה מסתיימת בטקס מסורתי של צעירי האומה הלבושים בבגדים מסורתיים  צבעוניים עטורי נוצות שרוקדים את הריקודים המסורתיים. תמונה זו מעוררת שביב תקווה והיא מורה שמשהו מתרבותם הונחל  לצעירי הדור ונשתמר עימם.   הריקוד המסורתי בלוויה בסוף הסרט מראה שקיימת תקווה  שתרבות זו תמשיך ללבלב כמו הפרחים, שבני הירח, הדור החדש עשוי ללבלב למרות רצח הוריהם.

 מעגלי הצעירים הרוקדים מתרחבים וגדלים וכול הרחבה הגדולה של כרי הדשא מתמלאת במעגלי הריקודים המסורתיים של הצעירים וככול שהמצלמה מתרחקת ומצלמת אותם מלמעלה הם נדמים לפרחי הירח הצומחים ומלבלבים כול שנה על הגבעות.

 אחד האמצעים האומנותיים הנוספים שמבליט את הציניות והאכזריות בסרט הוא ההסכת המצולם בתוך אולם רב משתתפים. קהל זחוח דעת ששילם כרטיסים על מנת ליהנות ממעשייה מבדרת על רצח העם האוסייג'י,  על-כך אפרט בסוף הפוסט.

 

 

הגיבורים הראשיים בסרט

ארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו)

בתחנת הרכבת במקום מושבו של וויליאם קינג  הייל, דודו האמיד של ארנסט,  מגיע חייל משוחרר, שחוק עלוב נפש שמראהו החיצוני נאה למדיי. דודו שלח לו מכונית עם נהג,  אינדיאני טהור דם בעל מרבצי נפט אשר מאמין שקינג הוא חברו ומיטיבו ולכן הוא עובד למענו ונאמן לו. ארנסט נקלע במקום לקטטה בין עלובי החיים הלבנים, אשפה לבנה שבאו להשכיר עצמם לשדות הנפט של בני האסייג' העשירים. במגרש אליו מגיע ארנסט מסתובבים אופורטוניסטים לבנים המנסים ואף מצליחים למכור במחירים מופקעים מאוד לבני האוסייג' מכוניות, נכסים וחפצים מיותרים שהללו אינם צריכים.

הנרי רואן, הנהג בן הבית מבני האוסייג', מסיע את ארנסט לחווה של דודו. שם הדוד מקבל אותו בזרועות פתוחות ומשיחתו עמו מתברר שארנסט היה טבח בצבא ועבר טראומה (ניתוח מעיים)הוא נראה תשוש ועייף. יחד עם זאת, ארנסט מאוד נלהב להשביע את רצון דודו ולרצותו. דודו  שוכר אותו  לעבודה כנהג מונית.

מכאן דרכו של ארנס סלולה לפגוש את מולי. הוא מסיע אותה והופך לנהג הקבוע שלה ומחזר אחריה במרץ. הוא מצליח להגיע אליה. מצחיק אותה. הכנות שלו בדבר אופיו,  אהבת הכסף ואהבת הנשים שלו התפעלותו ממנה ומצבע עורה, כובשת אותה. היא קוראת לו בשפתה זאב ערבות קטן והוא בטוח שהיא מחמיאה לו על מראהו. הוא חוקר אותה על יחסיה הקודמים עם אחיו ביירון  ומביע עניין בה ובמשפחתה.  באחד ממסע הקניות של מולי היא קונה לארנס כובע בוקרים ומכניסה אותו לביתה. כעבור זמן לא רב  הם נישאים בטקס אינדיאני.  לאיש הדת האינדיאני, המשיא אותם בטקס מסורתי, יש צלב גדול על בגדיו המסורתיים. גם מולי וארנסט לבושים בחתונתם  בבגדים מסורתיים מפוארים  בשילוב בגדים מערביים.

ארנסט הוא אדם פשוט ומורכב כאחד. הוא מאמין שהוא ישר ביחסיו עם מולי הוא מבטיח לה ולעצמו שהוא התאהב בה ברגע שעלתה למוניתו ומאז הוא אוהב אותה ונאמן לה ואב טוב ומסור לילדיו. יחד עם זאת, הוא נאמן ומסור לדודו הייל קינג ומתפקד כחייל באימפריה שלו. הוא גיבורו של קינג שבאמצעותו כול הנכסים ומרבצי הנפט של משפחת מולי אמורים לעבור למשפחתו של קינג.

ארנסט טורח ללמוד את שפתם של בני האוסייג' ולקרוא על תרבותם כדי שיוכל לשרת את האינטרסים של דודו וויליאם קינג הייל. הוא משתתף בתקיפתם של בני אוסייג' עשירים ושודד אותם באכזריות ולוקח את תכשיטיהם וממונם. הוא נענה לפקודת דודו ושוכר רוצחים על מנת שיפוצצו את ביתם של ריטה וביל סמית כך שרכושה יעבור לאחר מות אימה, ליזי, למולי ולבסוף למשפחת קינג. הוא מודע לרציחתה של אנה בראון בידי אחיו ביירון  וחברו, שהיו האחרונים שראו אותה בחיים  ביום שביירון הציע להסיעה כביכול לביתה.

ארנסט בפקודת דודו  שכר רוצח שיהרוג את הבלש ששכרה מולי כדי לגלות מי רצח את אחותה אנה. הוא היה מודע לכך שבילי סמית רוצח את אשתו מיני (אחותה של מולי) כדי לרשת אותה  והעמיד פנים כמו כולם שהיא גוססת מהמחלה "המכלה" , אותה מחלה שכלתה גם את אימה.

לצד פעילותו הפלילית, כול אותו זמן ארנסט  חי בהרמוניה עם מולי, הוא מראה לה את אהבתו ואף אומר לה כמה הוא אוהב אותה וכמה הוא נמשך אליה. עלילת הסרט קופצת על כמה תקופות  ומראה לצופה המבולבל שמשפחתם של מולי התרחבה ויש להם עתה כבר שני ילדים. בני המשפחה הלבנים מתלחשים ליד שולחן הסעודה, לועגים לילדים  ומכנים אותם פראים. כאשר מחלת הסוכרת של מולי מדרדרת נולדת להם בת שלישית בשם אנה על שם אחותה של מולי שנרצחה.

 

ארנסט מטפל במולי, בילדיו ובכול צורכי הבית, במסירות, באהבה ובנאמנות, ולפקודת קינג הוא לא מש מצדה של מולי ומפגין כלפיה אהבה. הוא יודע על הרציחות במשפחתה של מולי אך אינו אומר לה דבר ואינו נוקף אצבע למען משפחתה.

כאשר מחלתה של מולי מדרדרת, קינג משיג לה אינסולין ומבקש מארנסט להחדיר לתרופה חומר כלשהו, שאנו הצופים משערים שזהו סוג של רעל שיגרום למותה של מולי.

למרות אהבתו לאשתו, לאם ילדיו, הוא משתכנע  מדברי דודו, שהחומר שהוא מחדיר לאינסולין נועד להאט את מולי המבקשת לנסוע לוושינגטון  כדי לבקש את עזרת הנשיא לחקור את ההשמדה השיטתית  של בני האוסייג' ואת רציחות בני משפחתה. היא מסבירה לנשיא  שאנשי החוק המקומיים אינם עושים דבר להגן על בני האוסייג'.

למרות שארנסט מודע  למצבה הבריאותי המדרדר  של מולי והוא מבין שהיא גוססת, נאמנותו לדודו מוחלטת. היא גורמת לו לדבוק בגרסה של קינג,  שהחומר שהוא מחדיר לאינסולין נועד להאט את מולי והוא ממשיך למלא את הוראותיו של קינג ולרצוח את בני משפחתה־משפחתו.                         

כאשר לבסוף מגיעים לעיירה נציגי ה- FBI  ולוקחים אותו לחקירה הוא ממשיך  לשקר ולעמוד לימין דודו. לשאלתה של מולי, שהבינה שארנסט שותף להשמדת בני משפחתה ואף משוכנעת שהוא אשם בהידרדרות בריאותה, ושואלת אותו ישירות  על כך ─ הוא משקר לה בהבעה של אדם המאמין בחפותו.  והצופה אינו מבין האם ארנסט שקרן או שהוא מאמין  לשקריו שלו.

ארנסט החוזר מחקירתו  של החוקר הפדרלי הראשי, תום  וייט, מתוודה בפני מולי וטוען לחפותו ─ "אני מרגיש נקי ומטוהר". הוא משקר לעצמו ולזולתו שאין בהתנהגותו מתום, שהרעל שהוא מחדיר לאינסולין של רעייתו נועד אך ורק להאט אותה, שלא תיסע לנשיא ותבקש את עזרתו בחקירת השמדת משפחתה ובני עמה כי זה יזיק לתוכניות ההתעשרות של דודו.

ארנסט נשאר נאמן לדודו. לבסוף, בהשפעת אשתו הוא מסכים להתוודות בפני הרשויות על חלקו וחלקו של דודו ברציחות והוא עושה זאת כדי שעדותו תבטיח שהוא לא ייענש.

עורכי דינו של דודו ומשפחתו משכנעים אותו לחזור בו מעדותו ומבטיחים לו שהרשויות לא יעמדו בהבטחתם והוא ייכנס לבית הסוהר  בכל מקרה וזה ייפגע בדודו  וברכוש המשפחה.

רק לאחר שבת הזקונים שלו  אנה, שנמסרה לטיפול למשפחה אומנת  כיוון שמולי חלתה ולא הייתה מסוגלת לטפל בה ─ נפטרה ממחלת השעלת, הוא נשבר מצער וחרטה ומוסר את דודו לרשויות. 

ארנסט הוא אדם שתום ווייט, החוקר שניסה לשכנעו להסגיר את דודו, אמר לו : "לדעתי אתה אדם טוב אלא בשל הטבע שלך, אופייך,  תחת השפעת דודך עשית דברים רעים".

דיקאפריו משחק בצורה  מושלמת את האדם חסר חוט השדרה, שסובל אולי מפוסט טראומה עקב  היותו חייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה ועקב מחלת המעיים ממנה סבל. הוא שחוק, בעל אישיות גבולית, חסר מעצורים ועכבות, נתון  להשפעתו המוחלטת  של דודו  ונאמנותו נתונה לו ללא  גבולות או חרטות.

ארנסט בטוח שדודו, שפרש עליו , את חסותו רוצה רק בטובתו. הוא אינו מודע להיותו מנוצל, אינו בעל הבנה מעמיקה לגבי ההשלכות וטיבם של מעשיו, אינו מתעמק בהבחנה בין האסור למותר, ונכנע לחלוטין למאווייו וייצרו. ויחד עם כול זאת, הוא משוכנע שהוא בעל טוב ומסור ושהוא אוהב את אשתו ואב טוב לילדיו. לבסוף, הוא מאבד את בתו, משפחתו ומוצא עצמו חסר כול בבית האסורים ולאחר שחרורו חי עם אחיו ביירון בקרוון, בחלקת החלכאים הלבנים מחוץ לפיירפקס.

ויליאם קינג הייל (רוברט דה נירו)

וויליאם קינג הייל היגיע  לאוקלהומה, לשטחי בני האוסייג' חסר כול, והחל לצבור הון בעבודה קשה, הפך אט־אט לאחד מעמודי הטווח של הקהילה. השתייך כסגן מרשל לרשויות החוק המקומיות בפיירפקס.  למד עד מהרה את שפת בני האוסייג', את תרבותם והתערה בתוכם בהפכו לחברו הטוב של המנהיג המקומי, נהקא-יסי-וואיי, אביה של מולי ומנהיג האומה.

לאחר שהמנהיג, שקיבל את השם ג'ימס קולי מהאדם הלבן,  מת כתוצאה מאחת המחלות ומהדיכאון שהביא  האדם הלבן על בני האוסייג', קינג פרש את חסותו על המשפחה ובמסווה של מטיב ודוד אוהב תכנן כיצד להביא כליה  על בנות המשפחה ולרשת את הונן ואדמותיהן.

קינג החליט שארנסט, חייל משוחרר ואחיינו הוא האדם המתאים למשימה, הוא הגיבור שלו כפי שהוא אומר לו שידאג לציית לפקודותיו וישיג את אדמות  משפחתה של מולי ויעביר אותם אליו. הוא שולח את הרי רואן, שהיה  בעלה הראשון של מולי,  על מנת לאוספו מתחנת הרכבת ולהסיעו  אליו לחווה. 

קינג מספר לארנסט על בני האוסייג', על היותם נאים וחכמים שאינם מרבים ללהג ולגלות לאדם הלבן את צפונותיהם. הוא שואל את ארנסט  האם הוא אוהב נשים ולאחר שהלה מבטיח לו שהוא אוהב אותן בכול צורה, צבע וגודל, הוא שואל אותו גם על ניסיונו  של ארנסט בתקופת שירותו עם נשים והאם דאג לשמור על בריאותו.

קינג  מספר לארנסט על הרעיון שלו שארנסט יינשא לאחת מטהורי הדם מבנות האוסייג' וידאג להעביר את האדמות לרשות משפחתם לאחר שיירש אותה, מאחר ונשות האוסייג' לא זוכות לחיות מעבר לגיל חמישים. הוא נותן לו ספר על תולדות בני האוסייג' ומבקש ממנו ללמוד אותו היטב וללמוד גם את שפתם. הוא שוכר אותו כנהג מונית.

קינג הוא אחד הזאבים הרעים אשר מכלים את בני האוסייג'. הוא אינו היחיד אך ההתמקדות בו מדגישה את הרוע, את התאווה  הבלתי מוגבלת לכסף, לכוח, לשלטון, לכבוד ולרכוש. 

רוברט דה נירו משחק את הנבל המושלם, הפושע חסר המצפון והחרטה. רוברט דה נירו במשחק מעולה ואופייני לסרטיו של סקורסזה, מגלם את וויליאם קינג הייל בכישרון רב, הוא מייצג את כול הרע והזוועה שהביא האדם הלבן, הקולוניאליזם, המערבי,  על אומת האוסייג'.

בנעימות בצביעות, תוך התערות בתוכם, למידת שפתם, תרבותם, הוא מקפיד להשמידם בלי נקיפת מצפון.

את ניצול משפחתה של מולי ורציחתם  הוא עושה לצד  מעשים פילנטרופיים המטיבים עם בני האוסייג'.  הוא בונה לבני האומה רחובות, בתי ספר, בתי חולים ובד בבד, תוך העמדת פנים של ידיד המשפחה מתכנן כיצד לנצל את אחיינו, לטפח אותו ואז לשחר אותו לטרף להינשא לאחת מנשות המשפחה.

קינג מפעיל על אחיינו  ארנסט, באמצעות מניפולציות, סחטנות, אלימות  ולחץ לרצוח את אחיותיה,  ואימה  של מולי. הוא מנצל  מינית את אנה בראון, אחת  מאחיותיה של מולי ונותן אור ירוק  לאחיינו ביירון  לעשות כמוהו. לבסוף, כאשר אנה בראון נכנסת להריון, קינג  פוקד על ביירון  לרצוח אותה.

קינג  טווה רשת של תככים ורציחות סביב בנות המשפחה, ובאמצעות ארנסט ומשתפי פעולה, הוא פוקד לפוצץ את ריטה ובילי סמית כדי שרכושה תעבור לאם אשר כמו בתה מיני גוססת אף היא מהמחלה המכלה ולבסוף כול רכוש המשפחה, של מיני, אנה האם וריטה שנרצחו בפקודת קיניג עובר למולי הנשואה לארנסט וחולה במחלת  הסוכרת.

קינג, המשחק את הדוד המיטיב מצליח לשכנע את מולי לקבל את האינסולין, תרופה יקרה שהדוד  האוהב השיג עבורה. קינג משכנע את אחיינו ארנסט  להחדיר רעל לתרופה  של מולי כדי לרצוח אותה.

צביעותו של קינג מודגשת באחת הסצנות האייקוניות  מחתונתם של מולי וארנסט, קינג הרואה את מיני המפוחדת מעמיד פנים  שהוא דואג לה, הוא  יודע שהיא גוססת ובדמעות תנין עוטף אותה ברחמים מזויפים  ומתוודה בפנייה שהוא מאוד מצטער על כי  בני עמו הביאו את אסון האדם הלבן על האומה האוסייג'ית: המאכלים השמנים, המחלות השונות הסוכרת, האלכוהול, הסמים, חיי ההוללות והפריצות, מחיקת הזהות וכמובן הרציחות ותאוות הבצע של האדם הלבן.

הוא הדוד המיטיב הבטיח למיני שיעשה הכול על מנת להגן עליה, על אימה ועל כול המשפחה.

קינג  שולט ללא מצרים בהנרי רואן העשיר אך החולה בדיכאון כרוני ושכרות. קינג  משעבד אותו ואת כבודו לרצונו והופך אותו למשרתו. כול זאת בהעמדת פנים של חבר ומושיע. הוא מעודד אותו ומחבק אותו ומוציא ביטוח על חייו של הנרי רואן לטובתו (המוטב בפוליסה הוא  קינג). 

באמצעות ארנסט, קינג מוציא חוזה על רציחתו של הנרי רואן ומתכנן שזה ייראה כהתאבדות, שהרי כבודו הרמוס של רואן ודכאונו הכרוני ידועים לכול, ולא אחת הוא איים להתאבד ואף ניסה בפועל לקפד את חייו. כאשר רצח הנרי רואן אינו מצליח להראות שהוא התאבד, חברת הביטוח מסרבת לשלם לקינג את דמי הביטוח בסך 25,000$, קינג  מחליט לשרוף את אחת החוות שלו על כול בעלי החיים בה:  סוסים , פרות, ותרנגולות  וכך מצליח להערים על חברת הביטוח ולמלא את תאוות הממון הבלתי נדלית שלו.

הוא כותש ומנצל כול אחד שהוא יכול, כולל את ארנסט. הוא דורש ממנו לחתום על וויתור  הממון שיירש ממולי כדי שיעבור למשפחתו של קינג.

קינג הייל מוכן להקריב כול אחד לטובת אושרו והאימפריה שלו. כאשר הוא נוכח שה- FBI  הצליח לגבות עדויות מארנסט, והרוצחים ששכר, הוא הבין שהוא עומד להיאסר, והסגיר עצמו לרשויות החוק המקומיות בהצהירו בשלווה ובחוש הומור שהוא חף מפשע כ"תינוק שזה עתה נולד ואפילו יותר ". קינג מצהיר השכם והערב , על היותו ידיד האוסייג' ומטיבם. לכן, הוא בטוח שכידידם יזכה לאמונם והגנתם.

בבית האסורים  קינג מנסה להשפיע על ארנסט שיקריב עצמו למענו. והוא שולח מכתבים מלאי דברי צביעות לבני האוסייג' ומפציר בהם לראות בו את ידידם, וכאשר ישתחרר יבוא לבקרם וימשיך לחיות בקרבם.

קינג מבטיח להם שהוא חף מכול פשע וליבו וכוונותיו טהורים. עד יום מותו לא הביע חרטה על מעשיו ולא הבין שהטבח והשמדת משפחת מולי שהוא יזם ומימן הביא כליה על משפחתם, משפחתו ובעצם כולם יצאו נפסדים.

קינג  כנציג הגזע הלבן, הזחוח, הדשן, ראש להקת הזאבים האכזריים נפל חלל לתאווה הבלתי נדלית שלו לתאוות הממון, הכוח והאכזריות. תאוותו גרמה למפלתו.

אנה בראון

אנה בראון היא סוג של פמיניסטית הפורקת כול עול. היא  מצוידת באקדח אותו היא שולפת כול אימת שהיא חשה שחייה בסכנה או גבר כלשהו עולב  בה. היא הבת האהובה ביותר על אימה משום שבה רואה אימה את השתקפות הרוח עזת  היצרים של בני האוסייג' לפני פלישת  האדם הלבן לשטחם.

יחד עם זאת, ברור שאנה היא דמות אקסצנטרית, בעלת אישיות גבולית אשר יחד עם עוז רוחה, התמסרה לחלוטין לחיי הוללות, פריצות, שכרות  והדרדרות מוסרית יחד עם אובדן כללי של אחיזה במציאות.

היא מאוהבת בביירון, אחיו הבכור והנשוי של ארנסט, וכאשר היא מתארחת בבית דודו ודורשת גילויי אהבה ונאמנות ממאהבה ומגלה לו שהיא הרה והוא דוחה אותה ומסרב להצהיר על אהבתו כלפיה, היא סוטרת בחמת זעם על פניו, שולפת את אקדחה ומאיימת על חייו.

כפי שכבר למדנו ממחזהו של צ'כוב, אקדח הנשלף במערכה הראשונה סופו שהוא יורה באחרונה. אנה השיכורה, הולכת להתפכח בזרועות אימה האוהבת. לאחר שהתפכחה היא מסכימה להצעתו של ביירון המבקש לקחתה הביתה. אנה חסרת הפחד מלאת העזוז משכנעת אותו ואת חברו לצאת לבלות. הם משכרים אותה ולבסוף לוקחים אותה לגבעה שוממה בלילה וברייון מחזיק בה בעוד חברו, הרוצח השכיר, יורה בראשה ורוצח אותה. הרצח מבוצע בפקודת הדוד מלא האהבה שהיה אף  מאהבה של בת חסותו.  זאת, על מנת להסיר את איום ההיריון, שלא ברור מי האחראי לו ועל מנת לממש את תוכניתו להעברת ירושת משפחת מולי אליו, הוא מורה לביירון על חיסולה  של אנה.

מולי

מולי  אותה מגלמת בכישרון הראוי להערצה השחקנית  המוכשרת והמרשימה  לילי גלדסטון היא דמות מורכבת ומרשימה. התקריב של המצלמה לפנייה מזוויות שונות  ובהשתהותה על עייניה, לעתים דקות ממושכות, שתיקותיה הרועמות ופניה מלאות ההבעה מרשימים את הצופה לא פחות ממשחקה המשובח והדיאלוגים או המונולוגים שלה.

מולי היא דמות מורכבת, פמיניסטית מסוג שונה, פמיניסטית מרשימה שהקדימה את זמנה.  היא מודעת לטבעו האמיתי של ארנסט שהוא זאב ערבות האוהב כסף אך יחד עם זאת, היא נמשכת אליו בגלל מראהו וזו גם עסקה טובה, כיוון שלדעתה  ארנסט פחות פיקח ממנה והיא תוכל לנהל אותו ולהיפטר  מהאפוטרופוס שלה המשמש כפטרון על כספה . נישואייה לארנסט יאפשרו לה חופש ואחריות מלאה על כספה ורכושה.

היא מנהיגה ומחליטה לעשות מעשה ולהביא קץ להשמדת בני עמה ולהביא את הרוצחים של בנות משפחתה למשפט ולדרוש עבורם צדק. יחד עם זאת, דמותה היא דמות מורכבת ולא חפה מלקונות וכושר שיפוט לקוי  בכול הקשור לבעלה ארנסט ודודו  קינג הייל אותו היא מכירה מילדות ורואה  בו כמיטיבה ומושיעם של בני האוסייג'. באחת הפעמים כאשר ארנסט מטפל בה ודודו לוחץ עליו לחתום על העברת ממונו לידי משפחת קינג, היא מתבוננת בו מבעד לעיניה המצועפות ואומרת לו "אתה הבא בתור". הצופה מבין  שמולי בתת המודע שלה יודעת על הקנוניה  שאולי ארנסט שותף לה בהשמדתה והשמדת משפחתה. למרות כול זאת, עד כמעט למאסרם של קינג וארנסט  על ידי ה-FBI, היא מתעלמת מהמציאות המרה ובוחרת ללכת אחר ליבה ולהמשיך לבטוח בבעלה.

רק כאשר מולי יושבת במשפטו של ארנסט ושומעת ממקור ראשון את  תוצאות החקירה של ה-FBI היא חייבת להתעמת עם  העובדות המרות שארנסט עם ביירון אחיו ממלאים פקודות של דודם וויליאם קינג הייל והם טבחו והשמידו את בנות משפחתה. רק לקראת מאסרו של ארנסט בידי ה-FBI, היא מתעמתת עם ארנסט בבית המשפט  בו הם נפגשים בפעם האחרונה וכשהלה מסרב להתוודות בפנייה על חטאיו היא אומרת לו  שהיא יודעת שהוא הרעיל את האינסולין שלה ותכנן להורגה. לאחר שהוא נאסר היא מתגרשת ממנו ונשאת שוב, הפעם לאחד מבני עמה. אולם למרות הצלחתה, למרות שבעקבות חקירות ה-FBI פסקו הרציחות ורוצחי פרחי הירח של משפחתה נאסרו והובאו לדין היא לא זכתה, למרות החלמתה, לעבור את גיל החמישים.

הסכת הוליוודי מצולם – האפילוג.

 הדגשת האירוניה, הציניות והאכזריות בסרט

ההסכת ההוליוודי  בסוף הסרט מהווה אפילוג צורמני וציני  לאחת המגפות המזעזעות שהביא האדם הלבן על האומה האינדיאנית בכלל ועל בני האוסייג' בפרט.

סקורסזה משתמש בבימוי מבריק באמצעות אמצעים ממחישים ומומחזים תוך מחיאות כפיים  של הקהל כדי לשחזר את  הרציחות  שבוצעו  על ידי ארנסט, ביירון וקינג הייל של נשות האוסייג' מיני סמית, ריטה           סמית , אנה בראון וניסיון הרצח של מולי קיו ברקהארט והאם ליזי קייל קיו.  

התסכית משמש כששעשוע לבדר את בני העשירים הלבנים שמוחאים כפיים להמחזת  הטרגדיה  האיומה של משפחה שלמה.  הטבח שלהם מדגים וממקד את היסטורית ההשמדה של האומה  האוסייג'ית. אומנם הרוצחים נשפטו והובאו לבסוף לדין אך הם השתחררו  וזכו לחיות  בעוד קורבנותיהם נמחקו מעל פני האדמה.

הלבנים העשירים ניצחו במאבק התרבותי והקיומי  בין הקולוניאליזם המערבי,  הלבן לבין האומה האינדיאנית. הקהל שהוזמן לצפות בתסכית זכה לשעה־שעתיים מענגות ומשעשות  בהם שוחזרו מעשי הזוועה הללו .

תרבותם השבעה נצחה והם הלבנים השבעים, זחוחי לב  בעלי שיכרון הכוח, לבושים מחלצות, מבושמים ומלאי הנאה מעצמם זוכים ליהנות  מערב תרבותי מהנה  ומבדר ולספק את סקרנותם על חשבון הטרגדיה של מולי ובני משפחתה,  שנטבחו בכדי שיוכלו הם לרשת  את זכויות הקרקע  שלהם וכדי לספק את תאוות הבצע הבלתי נדלית של הגזע הלבן.  

באפילוג של הסרט  מופיע מרטין סקורסזה בדמות קריין דרמטי  מוכשר,  המספר בשלוות נפש  מרשימה על במה באולם הוליוודי מפואר שהרוצחים נתפסו אך נשארו בסופו של דבר בחיים ושוחררו בערוב ימיהם מבית האסורים.  סקורסזה קורא  לבסוף  מודעת אבל  מהעיתון על מותה  של מולי שנפטרה בגיל חמישים מסוכרת ונקברה על יד  אביה, אימה אחיותיה ובתה הקטנה. סקורסזה מציין שבמודעת הפטירה של מולי  אין אזכור לטבח ולרציחות שעברה משפחתה. גם לא מוזכר המעשה ההרואי של מולי, שלמרות מחלתה,  נסעה לוושינגטון ובקשה מהנשיא שיפסיק את טבח בני האוסייג', בני המים התיכוניים. 

בעקבות מסעה של מולי לוושינגטון  ופגישתה עם הנשיא, מינה רוזוולט  את ג'ון אתגר הובר למנהל הראשון  של ה-FBI  והביא את רוצחי משפחתה לדין.

ניתן לשמוע על הנושא גם בפודקסט שלי פותחים הכול עם פנינה תל דן 

נא ללחוץ על הקישור כאן

©כול הזכויות שמורות לפנינה תל דן

 

 

 

 

רבגוניותה של זלדה שלי / פנינה תל דן

שלום לכולם, את הפוסט הזה אני מקדישה  לחייה ויצירתה של זלדה. יש בזלדה הרבה פנים ורבדים; בבת, באישה,  במשוררת וביוצרת , באדם, ובוודאי ביצירתה. זלדה שלי בעיניי היא חידה  מעין פאזל (פאזלדה)שצריך לחברו מחדש וככול שאתה מחבר את התַּצְרֵף מסתבר,  שניתן לחברו כול פעם בצורה ייחודית אחרת, ובכול פעם תתקבל תמונה גדולה יותר ומלאת משמעות יותר לכן, ניתן לומר בוודאות שחלקיה של זלדה תמיד יהיו גדולים יותר וייצרו שלם ייחודי וגדול יותר.

א. זלדה  - מוצאה וייחוסה

זלדה הייתה נסיכה, נצר לשושלת מפורסמת ומכובדת של חסידות חב"ד אשר הקימו חצרי  אדמו"רים  מיוחסים הן מצד אביה והן מצד אימה. ליהודים אין ארמונות אך יש להם שושלת של אצילות, אור, חסד  וקשר בלתי אמצעי לעולם של מעלה, לקדוש ברוך הוא, לתורת הסוד, לעולם הקסום של סיפורי החסידות מהן שאבה זלדה את  המקורות והמקוריות לשירתה.

היא חיה בשלמות גמורה וטבעית בתוך סְפֵרוֹת של עולם  פלאי מלא סוד. היא חייה חיים ערטילאיים של מעלה, לצד חיים מלאים בעולם של מטה. היא הכירה בשבריריות ופריכיות החיים. זלדה הייתה  נצר לשושלת אדמו"רים  של חסידות חב"ד ומשם נבע כישרונה המופלא  להבחין בקסם ובסוד של חיי היום יום, מתוך העזובה של הקיום היומיומי, העוני והמחסר הגדולים בהם חיה,  היא ידעה להבליט את הסְפֵרוֹת העליונות של המציאות והחיים מעבר לבנליות שלהם בציוריה ובמילים הציוריות של  שירתה.

זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית לרחל, בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני חב"ד[1].  אביה, היה צאצא של ה"צמח צדק" האדמו"ר השלישי של חב"ד, ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון[2]. אביה ודודה שנפטרו בעודה צעירה, השפיעו רבות על נפשה. זלדה, בת-דודתו של הרבי מלובאוויטש האחרון, גדלה בחצר חב"דית ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה, שהתכתבויותיה הבלתי אמצעיות עימו לאורך כול חייהם, השפיעו רבות על עולמה, אישיותה ושירתה.

פנאי/זלדה מישקובסקי

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶׁל פְּנַאי

עָדִין כַּאֲוִיר הַבּוֹקֵר

פְּנַאי שֶׁל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשִׁיקוֹת וְחַגִים.

פְּנַאי שֶׁל אִמָּא, פְּנַאי שֶׁל סָבְתָא וְהַדּוֹדוֹת.

יוֹשְׁבוֹת בְּנַחַת בַּסִּירָה

 שֶׁל זִיו,

שָׁטוֹת אַט אַט

בדוגית הַשָּׁלוֹם

עִם הַיָּרֵחַ וְעִם הַמַּזָּלוֹת.

 

זלדה רואה את חיי היומיום  שלה כאוצר סמוי של פנאי משהו שיש להתאמץ ולגלותו לחשוף את  ערטילאיותו העדינה המורכבת מאוויר הבוקר, משהו חמקמק, זמן קסום של פנאי שיש להתפנות אליו מהעיסוק ביומיום, וליהנות מהסיפורים, הדמעות הנשיקות והחגים. זמן מחוץ לזמן, לכול הדברים הקדושים הללו בהם משופעים חיינו. פלא שרק היא ביכולותיה המיוחדות מצליחה להבחין ביפעה שלהם ורק היא מבינה, כמה אסירת תודה היא צריכה להיות על אוצרות אלה, עליהם היא יכולה להתרפק מילדותה ועד זקנתה. הפנאי הזה  המלא זיכרונות של אמא, של סבתא ושל הדודות.  שושלת החיים מלאת הייחוס האוצרת  בחובה המון רגעי חסד של אושר, מכאוב וזיכרונות של קדושת החגים יחד עם המשפחה לתולדותיה. זלדה מודעת  לכול  החסדים הקטנים-גדולים מלאי האור והזיו הקסום בחייה.

ב. קשיי החיים בישראל, יתמות

ב-17 במאי 1925, כשהייתה זלדה בת 11, עלתה המשפחה לארץ ישראל דרך נמל יפו באונייה "איליץ", שהפליגה מאודסה ועליה כ-250 עולים. המשפחה התיישבה בירושלים.

זלדה למדה בירושלים בבית-הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. לאחר מחצית השנה לעלותם ארצה נפטר סבה ואביה נפטר זמן קצר אחריו.

זלדה[3], שהייתה בת יחידה, קיבלה רשות מבית הכנסת הגרוזיני לאמור כול  בוקר בשנת האבל,  במשך 11 חודשים, קדיש על אביה וסבה. חוויה שלעתיד לבוא תוזכר במכתביה כחוויה מטלטלת וקשה.

נראה שהרומן המורבידי שלה עם המוות בו ראתה את 'אחיה הגדול' והסקרנות האמביוולנטית שלה כלפיו החלו כבר אז. זלדה נשארה בירושלים של שנות העשרים יתומה מאב עם אם יחידנית שגידלה אותה לבד. באותם ימים זה היה גזר דין איום ונורא, גרוע ממות. הן חיו בשולי החברה, חיי עזובה ועוני. חיים של בדידות  ומחסור.

עָמַדְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם

עָמַדְתִּי

בִּירוּשָׁלַיִם

הַתְּלוּיָה עַל עָנָן,

בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת

עִם אֲנָשִׁים בּוֹכִים,

עֵץ עָקֹם.

הָרִים מטושטשים

וּמִגְדָּל.

הֲלֹא אֵינְכֶם!

דִּבֵּר אֵלֵינוּ

הַמָּוֶת.

הֲלֹא אֵינֵךְ!

הוּא פָּנָה אֵלַי.

עָמַדְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם

הַמְּשֻׁבֶּצֶת בַּשֶּׁמֶשׁ

הַמְּחַיֶּכֶת כְּמוֹ כַּלָּה

בַּשָּׂדֶה

עַל יַד עֵשֶׂב דַּק וְיָרֹק.

מַדּוּעַ פָּחַדְתְּ מִמֶּנִּי אֶתְמוֹל בַּגֶּשֶׁם?

דִּבֵּר אֱלֵי הַמָּוֶת.

הַלֹּא אֲנִי אָחִיךְ

הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל. 

זלדה התוודעה אל המוות בגיל צעיר בהיותה בת 11 במותם של סבה ואביה. היא מתארת איך בירושלים שלה, ירושלים של מעלה ושל ספרות עליונות, בעת הקבורה, היא מספרת על פגישתה האינטימית עם המוות בגוף ראשון; 'עָמַדְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם הַתְּלוּיָה עַל עָנָן, בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת עִם אֲנָשִׁים בּוֹכִים',[..]. זלדה מבינה שהמוות הוא חלק מהחיים ובשבילו היא והמתאבלים כבר מתים גם כן, שכן חייהם הם בני חלוף והוא הנצחי. [...]'הֲלֹא אֵינְכֶם! דִּבֵּר אֵלֵינוּ הַמָּוֶת. הֲלֹא אֵינֵךְ!'[...]. זלדה סקרנית והיא מתיידדת עם המוות, הוא חלק ממנה, אין מה לפחד ממנו [...]מַדּוּעַ פָּחַדְתְּ מִמֶּנִּי אֶתְמוֹל בַּגֶּשֶׁם? דִּבֵּר אֱלֵי הַמָּוֶת. הַלֹּא אֲנִי אָחִיךְ הַשֶּׁקֶט וְהַגָּדוֹל.'

 

ג. בגרות – חלומות, שאיפות

כשזלדה החלה ללמוד בסמינר למורות 'מזרחי,' חייה עברו מהפך ומצבה השתנה. בסמינר היא הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט וסימון פייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר.

לאחר שסיימה לימודיה זלדה עסקה בהוראה בירושלים. היא לימדה בבתי הספר 'רוחמה' ו'חברת הילד'. לאחר מכן, זלדה עברה לתל אביב ולמדה ציור, אצל אחד מחשובי ציירי התקופה. כעבור זמן מה, זלדה עברה לחיפה ולימדה ילדים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם פרופסור נחמה ליבוביץ'.

לזלדה היו חלומות ושאיפות רבות; ללמוד ציור בבצלאל, לחיות בקיבוץ, לטייל בעולם ולכתוב שירים. היא הייתה ניצן, מלא הבטחות, שאיפות, חלומות ורצונות, שעל-פי ייעודו עתיד היה להיפתח לפרח. לשושנה מרהיבה.

בשנת 1933 האם נשאה בשנית  לרב של "אחוזה" בחיפה, הרב אליהו אייזלבוך, וזלדה עברה לכרמל לגור בביתם. החיים על הכרמל העשירו מאוד את נפשה של זלדה. הנוף הירוק, ייפי הפריחה, ההר והים, העצים, השקיעות והזריחות היוו השראה לרבים משיריה שפורסמו בקובץ שיריה;  'הכרמל האי נראה'.  

חברתה, פסלת מגבעתיים, סיפרה  כי בביקוריה אצל זלדה הן הרבו להסתובב  בחורשות הכרמל. במיוחד אהבו לטייל שם בקיץ, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהחורשות היו הומות מזמרתן של ציפורים, שזלדה למדה עד מהרה לזהותן בשמן.  על הכרמל  הכירה זלדה  לראשונה את חיים מישקובסקי, חיים 'ארוכים' שלימים הפך להיות בעלה.

בשנת 1935 היא עזבה  לראשונה את בית אימה ועלתה  לירושלים להתגורר בגפה, על-מנת להגשים את חלומה, ללמוד  ציור ב'בצלאל'. כדי להתפרנס, זלדה  ניסתה לעבוד  כסיידת וצבעית[4]. בעלי המקצוע התייחסו אליה בחיבה ואף סייעו לה להשתלב בעבודה המקצועית.  ברטרוספקטיבה היא זוכרת תקופה זו כאחת התקופות המאושרות בחייה.

בשל בעיית אבטלה קשה, לשכת העבודה לא יכולה הייתה להמשיך ולהקציב לזלדה  'ימי עבודה' והיא נאלצה למצוא פרנסה אחרת  בהוראה. החלום שלה ללמוד ציור אינו מגיע לכלל הגשמה. אימה חלתה וזלדה נקראה לשוב לחיפה לבית אימה ולסעוד אותה בחוליה.

היא עבדה כמורה בבית-ספר  דתי לבנות וכתבה  את רשמיה מתקופה זו ב'רשימות של מורה' במקביל היא המשיכה לצייר לעצמה. רישומיה  הם רישומים עדיני -קו בעיפרון וטוש, אקוורלים של נופים ופורטרטים בצבעי שמן. בתקופה זו היא גם כותבת שירים ושולחת אותם לידידים וידידות קרובים.

הנסיכה זלדה חיפשה כול חייה את המלכות, את היופי הנסתר, הנשגב  והאור בחייה. היא חיפשה את ייעודה -מלכותה, את מימוש שאיפותיה; ללמוד ציור בבצלאל, לחיות בקיבוץ לטייל בעולם ולפרוץ לעולם עם שירתה. כמיהתה למגע  ולאהבה, אותה ממשה רק בגיל מבוגר, למשך עשר שנים קצרות מידי, עם חיים בעלה. היא אהבה מאוד ילדים, אך גם כמיהתה זו של זלדה לא מומשה.  בני הזוג היו חשוכי ילדים.

מהי מלכות זו אתם שואלים ? אני סבורה, שמחד-גיסא זו שירתה ומאידך-גיסא, זו אמונתה באלוקים וחיפושה אחרי מלכות האלוקים.

זלדה הזדהתה  בצעירותה  עם חיי הפרפר, היא שאפה לחופש; חיפשה  בילדותה את מתיקות החיים ובבגרותה השתוקקה לפרוץ החוצה. נסיבות החיים תקעו אותה-"בשורשי הים". אך גם בתקיעות זו בשורשי הים, בעצירה זו, שבה רוב שאיפותיה לא מומשו, לא נמצא בזלדה קורטוב של חרטה, נהי, בכי או התמרמרות על נסיבות חייה. זלדה  רואה את המלכות בבריאת האל, באמונתה בו  וברצון האל, שהוא תמיד לטובה, והוא לידי ביטוי בשירתה ובכול מה שקורה לה. הכול נברא בצלם האלוקים ו"קרקע הים מרכבה לאלוקים".

ד. יחסי אם ובת

זלדה כותבת בזיכרונותיה, שילדותה המוקדמת בירושלים הייתה ילדות עצובה מאוד. אימה שהייתה אלמנה צעירה  ואמיצת-רוח, התמודדה עם קשיי החיים, ללא מורא ובגאוות עניים, והשקיעה את כול מאודה  בגידולה של בתה האהובה.

האווירה הנוקשה והמחמירה ששררה בבית הספר היסודי-דתי 'שפיצר' בו למדה זלדה  הפכו את ימי ילדותה לימים של עצב ומפח נפש.  

בראשית שנות ה-40 חוזרות זלדה ואימה לגור בירושלים. הן גרות בדירה קטנה ברחוב צפניה 31, בשכונת כרם אברהם.

זלדה חזרה ללמד בנות מבתים קשיי -יום בבית-הספר העממי של הרשת הדתית. האם ובתה חיו בצניעות רבה ובדוחק רב, אם לא לומר ממש בעוני. זלדה נאלצה לא פעם למשכן את שרשרת הזהב[5] שקיבלה במתנה מאימה, על מנת שהן תוכלנה להתקיים ולו גם אם בצמצום רב.

במלחמת השחרור, בימי המצור בירושלים, עברו על זלדה ואימה  ימים קשים מאוד. בדירת הקרקע שלהן מצאו מסתור  מהפצצות האויב, שכניהם, ילדיהם עם התינוקות שלהם. הן רעבו ללחם ולמים. ידידתן, שהייתה ממונה על חלוקת מכסות האוכל והמים  לתושבי העיר, הביאה גם להן משהו לקיים בו את נפשן והצילה אותן מחרפת רעב.

זלדה אהבה מאוד את אימה, העריכה וכיבדה אותה וכאשר חלתה אימה, היא  נטשה את חלומותיה ותוכניותיה ללמוד ציור בבצלאל  וחשה אל מיטת חוליה וטיפלה בה  באהבה ובמסירות אין קץ עד יום מותה.

ייחד עם זאת, יחסה של זלדה אל אימה היה אמביוולנטי.  לצד האהבה הגדולה ומסירות האין-קץ  היא חשה שחלומות אמה, שרצתה שתינשא ותלד ילדים היו מנוגדים לכמיהתה לפרוץ החוצה ולממש את ייעודה. זלדה הרגישה לכודה בחיים שנכפו עליה, חיים שהרסו את חלומותיה ודכאו את שאיפותיה. היא הרגישה שהיא אינה מגשימה  את תכלית  חייה. באחד משיריה על יחסיה עם אמה מתארת זלדה ביושרה  הראויה לציון,  ש"אושרה של אימה הוא כומש חייה שלה".

ובמילותיה של זלדה  מתוך רשימותיה על אימה; "תני לי ללכת עם בני גזעי, אדירי החופש והחלום. האינך רואה שמחלומות האושר שלך כומשים חיי?"  אמירה[6] זו של זלדה היא אחת האמירות הכי קשות, שנאמרו בשירה העברית  מפי בת על אימה.

זלדה רצתה לכתוב שירים, לפרוץ החוצה וזה היה מנוגד למה שהאם חלמה עליו בשבילה. לזלדה היו שאיפות אחרות, היא רצתה לעשות דברים אחרים שהיו מאוד פרועים מבחינת הזמן והמרחב בו גדלה וחיה. כמעט שום דבר מחלומותיה לא יצא לפועל. הניצן נשאר ניצן ולא הפך לשושנה.

ה. אהבה ואבל

ב-1950 נישאה זלדה  לחיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון, שעבד כפקיד וכרואה חשבון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם – בבית האבן הישן, שעל אודותיו כתבה זלדה מספר שירים. היא הקדישה לבעלה רבים משירי הקובץ השני, של שיריה  "הכרמל האי-נראה".

אהבתה הגדולה  לחיים 'ארוכים' מישקובסקי'  הונצחה  כאמור בשירי האהבה שלה, בספר שיריה השני 'הכרמל האי נראה'. זלדה הייתה נשואה לחיים  עשר שנים מאושרות. הוא היה עבורה  בעל, אהוב  וידיד נפש. זלדה תמיד אמרה שהם היכירו אחד את השנייה לפני שנולדו. (בדומה לסיפור אילש מ'גרוטסקה').

לשאלת אחד ממראייניה  של זלדה; "מהי אהבה בעינייך? " היא ענתה לו בלי להסס: "אהבה היא לשבת במרפסת בבוקר עם חיים ולשתות קפה ביחד בשתיקה"

אחד השירים המתארים את הקשר בינם הוא השיר: "שלומי קשור לשלומך בחוט...[חוט הכמיהה]". חיים בעלה היה הטעם בכתיבת יצירותיה, קידם את ספריה ושתה לחיים, מיין הקידוש, להצלחתה עם הופעת ספריה. הוא הלך לקבל במקומה את הפרסים וקידם ללא לאות את ספריה.

שלומי קשור בחוט אל שלומך

מילים: זלדה מישקובסקי

לחן: נורית הירש

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת

עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,

הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,

וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,

הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל

תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.

קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַחִידָה.

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַמָּוֶת.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 

זהו אחד משירי האהבה היפים ביותר של זלדה והוא הוקדש לבעלה חיים. היא רואה את חוט מסתורי החיים, יפי חיי היומיום, יפי הבריאה על כול מתנות האל, יפי החגים והשבתות והאמונה אותה חלקו יחד, נמשכים עד המוות הכורכים אותם באהבתם בכול גלגוליהם הקודמים מהבריאה ועד אין-קץ: וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים, הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת, אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.[...] וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף. שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. שְׁלוֹמְי. קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. אֲנִי וְאַתָּה וְהַחִידָה. אֲנִי וְאַתָּה וְהַמָּוֶת."

מה שקורה לאחד יש לו השפעה על חיי השנייה. וזה נקרא לחיות אחד בשביל השנייה ביחד. גורלם, חייהם ומותם כרוך ביחד. הם היו הם הווה והם ימשיכו לחיות בחידת הקיום גם מעבר למוות, בדיוק כמו יהווה שהם נבראו בצלמו ואהבתם היא כמו אהבת כנסת ישראל והאלוקים בבריאת העולם.

בעלה חיים נפטר בשנת 1971 בגיל 62, ממחלת ריאות שהסתבכה והפכה למחלת לב.  זלדה היא המשוררת היחידה בספרות העברית, שיש לה שירי אֵבֶל וקינה פנומנליים וייחודיים על מותו של בעלה.

דו שיח פִּרְאִי/זלדה

בֵּין אִשָּׁה בְּלוּלָה בְּצַעַר

וְהַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל

בְּלָשׁוֹן עֲדִינָה רוֹטֶטֶת

שֶׁל קַרְנֵי הָאוֹר,

בְּסוֹד צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת.

וְכַאֲשֶׁר הִיא עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ

פִּתְאוֹם

בָּא לִקְרָאתָהּ נַחְשׁוֹל אָדֹם

וּמְכַסֶּה אֶת נוֹצוֹת הַטַּווס אֲשֶׁר צִיֵּר הָאֲוִיר,

וְכַאֲשֶׁר הִיא עוֹצֶמֶת עֵינִַם לָאוֹת

בּוֹלֵעַ יָם אָפֵל

אֶת הָעוֹלָם.

השיר מצייר תמונה מרהיבה של מאבק איתנים בטבע בין השמש, קרני אורה, צבעי הקשת לבין נחשול אָדֹם הבא לכסות ולהטביע להרוס את ציור נוצות הטווס אשר צייר האוויר בציור המרהיב העולה במטאפורת הדוברת בשיר. [..]"וְהַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל בְּלָשׁוֹן עֲדִינָה רוֹטֶטֶת שֶׁל קַרְנֵי הָאוֹר, בְּסוֹד צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת. וְכַאֲשֶׁר הִיא עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ[...]

כול הגאווה והיופי  שעתה הפך  לריקני כנוצות הטווס הראוותניות כול היופי והאור המבהיק -נבלע בנחשול אדום, מושמד  על-ידי הים האפל.  בולע את העולם, את האור, היצירה, היופי ואת החיים. זהו מעין דו שיח פראי בין החיים, היופי והמוות והכול קורה לאישה שעברה את הנורא מכול. המוות נקש על דלתה וחטף את בעלה האהוב. זו אישה שאיבדה  את כול הטעם והמשמעות בחייה. במקום שחייה יהיו בלילה מתוקה של חלת שבת או עוגה היא הפכה  לאישה-בלילה של צער, כאב ואובדן.

כול היופי, האור, היצירתיות, בריאת האל ובריאתה בציור שהיא מעלה במילותיה, נדמה לפתע כמשהו ראוותני, יפיפה אך חסר תועלת הנבלע בנחשול הדם והאובדן עם מות בעלה, [...]"וְכַאֲשֶׁר הִיא עוֹצֶמֶת עֵינִַם לָאוֹת בּוֹלֵעַ יָם אָפֵל אֶת הָעוֹלָם."

עיניה הלאות, העייפות מחייה  שהפכו חיים חסרי טעם, חיים  שאבדו את משמעותם  וחיוניותם, יכולות לראות רק כיצד צערה, התהומי  כמו "הים האפל" בולע ומשמיד את העולם הנפשי-האישי שלה, את העולם הפיזי המואר-היפיפה – ואת  בריאת האל ועימו את הקיום בכלל.

ו. מעורבותה החברתית, המשפחה המאומצת

לאחר מותו של בעלה, זלדה אימצה בנות בודדות ונזקקות ולקחה אותן תחת חסותה אל ביתה, שיגורו עימה. היא טיפחה אותן והעניקה להן אהבה ובית. הבנות של זלדה הפכו למשפחתה. הבנות שאימצה והכניסה לביתה,  משנשאו, ילדיהן הפכו לנכדיה.  זלדה לא רק הקרינה אור החוצה אלא סוף סוף האור היגיע מקשרים אלה חזרה אליה.

זלדה יצרה קשר בלתי אמצעי עם אנשים, היא נתנה להם  את  כול-כולה וראתה את מעמקי נפשם בדיוק כמו, בן-דודה  האדמו"ר, הרבי מלובביץ'.[7][8]

הקבצן הוא גלגולו של אדם, ש'קודם שנהיה קבצן אולי לא היה קבצן'[9]. על פי החסידות יתכן שהקבצן הוא משיח בן יוסף, שהוא גלגול של חיים אחרים.  הוא יישב בין הקבצנים לבוש קרעים ועורו מלא פצעים. "אולי לא כול-כך גרוע להיות קבצן" אמרה  זלדה במבטאה הסלבי הרך, חיוכה המבויש והשובב כאחד כובש בלא משים את כול שומעיה.

בעולמה של זלדה הדחוי והבודד זה היא. היא ראתה את  השתקפות עצמה בכול הקבצנים בעולם. התאפיינה בהכלת האחר, המוקצה. זלדה ראתה ברחוק קרוב, ובקרוב רחוק.

זלדה לא יצאה כמעט  מפתח ביתה. כולם עלו אליה  לרגל לביתה. היא הייתה כאדמו"ר עם חצר פרטית משלה כמו הרבי מלובביץ'.

עת ישבת מול הרבי  מלובביץ' הוא  היה מגיע אל  "העומק שלך", נוגע במעמקי נפשך. עם כול העומק שלו בלא חציצה. קרבה בלתי אמצעית זו היא הנפש, זה הקשר בין אדם לאדם, להבדיל מהנשמה שזה הקשר הבלתי אמצעי בין האדם לאלוקים - עוד ממעמד הר סיני.

ההבחנה בין הנפש והנשמה,  מצויה גם במערכות יחסיה של זלדה עם אנשים ואלוקים  ובאה  לידי ביטוי בשירתה. זלדה הייתה דתית בצורה טוטאלית בד בבד הייתה גם נפש חופשיה. זלדה נהגה לדבר עם אלוקים בשיחות יום יום. היו בזלדה חכמת הדורות חיבור לדת ולאלוקים מ"מעמד הקולות והברקים במעמד הר סיני".

בשנת 1976 עברה זלדה להתגורר ברחוב הקליר, בשכונת שערי חסד בירושלים.  היא נהגה להדליק  נרות לכול המתים שהיא הכירה מתקופות חיים שונות. אנשים עריריים שמתו ממחלה, מגיפה, זקנה, בשואה או  בפוגרומים. אנשים שאף אחד חוץ ממנה אינו מכיר או זוכר.  כולם שכנו לבטח בזיכרונה ובליבה. "לכול איש יש שם".

זלדה  הבינה את ארעיות ופריכות החיים. לצד זה שהרבה מאוד חברים, חברות, בנות זלדה ומשפחותיהן, משוררים ואנשי אקדמיה סבבו אותה ועלו אליה לרגל, כאל  החצר של אחד האדמו"רים  מחסידות חב"ד, היא ידעה בדידות רבה וכול חייה כמהה לנגיעה.

לכול איש יש שם / זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

"אל תרחק" (1974)

 

ז. יצירתה

יצירתה של זלדה היא ה'מתח בין היותה ניצן וערגתה להיות פרח'[10]. העצירה שלה; לא היו לה ילדים משלה היא לא ממשה את ייעודה, רוב חלומותיה ושאיפותיה לא מומשו. המתח הזה בין הניצן שלא התפתח לשושנה הוא  כנראה המניע את כתיבת  יצירותיה. ריבודם ומעמקיהם של יצירותיה נובע ממתח זה ומאי-מימוש מלוא ייעודה.

ידידיה שלחו  בהסכמתה את שיריה לפרסום,  במוסף הספרותי של 'דבר'  ב'דבר הפועלת'  וב'מעלה'. לימים זלדה פרסמה את שיריה גם בכתב העת 'מאזניים' ובמאספים של אגודת הסופרים. מ-1950 ומעלה זלדה פרסמה  את שיריה  כמעט בכול המוספים הספרותיים של העיתונים היומיים  ובבמות הספרותיות השונות בארץ. היא נהגה לדקלם לאורחיה  מזיכרונה, שירים  שכתבה.

כשמלאו לזלדה 53 שנה, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, "פנאי" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים.

חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית הלימודים של בתי -הספר התיכוניים בישראל (למשל השיר 'מקום של אש').

שירתה של זלדה היא ארוטית ופיזית-מוחשית, במובן שיש בה את  האירוס והפיזיות. בשיריה,  זלדה מחזיקה  פיזית את העולם בידיים.[11] נושאי שירתה הם; ביתה המקום בו חיה את חייה, חצר ביתה העזובה, הקבצנים, העיוורים  והאנשים עימם באה במגע.

זלדה תיארה וחשה את  העולם הפיזי, את היומיום. היא כתבה על סביבתה, ולשה מעולם זה עולם של  סְפֵרוֹת עליונות ונשגבות. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם ביקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי. בשונה מבני דורה, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי.

זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.

באמצעות הגברת עזה צבי, נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה. למעשה, יש הסבורים, שוולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה.

וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת שירים בצוותא, אולם בעקבות שירה של וולך "תפילין", שהתפרסם בעיתון 77, ואשר אוזכרו בו תשמישי קדושה בהקשר לא ראוי, ולאחר חילופי דברים סוערים ומתוקשרים, נותק ביניהן הקשר.

זלדה ששלחה ידה גם בציור, הרבתה בציורי דיוקנאות.

בסוף שנת 2020 התגלו שמונה שירים מפרי עטה ובכתב ידה של זלדה אשר לא פורסמו מעולם.

1. ספריה[12]

פנאי, 1967, אל תרחק, ,1974 הלא הר הלא אש, 1977 (זכה בפרס ביאליק ב1978) השוני המרהיב, 1981, שנבדלו מכל מרחק, 1984. שירי זלדה, לאחר מותה קובצו כול קובץ שיריה לכרך אחד ופרסמו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה

ציפור אחוזת קסם, כתבים וציורים. עורכים: רבקה גולדברג, ראובן קסל, יונדב קפלון ירושלים, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 177 עמודים, 2014

גני האין, כתבים וציורים. עורכים: ראובן קסל, רבקה גולדברג, ירושלים, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 175 עמודים, 2020

2. פרסים[13]

פרס ברנר, 1973 – פרס שפירא[, 1976 - פרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול, 1978 – פרס ביאליק לספרות יפה

3. הנצחה[14]

לאחר מותה הנציחה עיריית ירושלים את זכרה בקריאת רחוב על שמה ("המשוררת זלדה") בשכונת רמות שבעיר. רחובות נוספים קרויים על שמה בפתח תקווה, בכפר סבא, בקרית-גת ובתל אביב-יפו.

בשנת 2022 עמותת משיב הרוח, בשיתוף עיריית ירושלים, ייסדה את "פרס זלדה", פרס ספרותי למשוררים צעירים וותיקים על שמה.

 

ח. מחלה ומוות

זלדה  אף פעם לא הייתה בריאה. מצוקות חייה ברוסיה ועם עלייתה ארצה, האובדן  והצער שידעה בגיל צעיר עם מות סבה ואביה ואחר-כך במות אימה ממחלה קשה, מותו של חיים בעלה האהוב, הוויתור על שאיפותיה וחלומותיה, היותה חשוכת ילדים, העוני ומחסור שידעה כל חייה - נתנו אותותיהם בנפשה הרגישה ולבסוף גם בגופה.

 כשהמחלה הקשה התגלתה אצל זלדה, היא הייתה בשלב כה מתקדם שלא ניתן היה לעשות דבר. זלדה נפטרה במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשמ"ד (1984), מיד לאחר הקראת שמות הקדושים שנרצחו בשואה. כול אותו יום התנגן ברקע שירה  ל"כול אדם יש שם"  וניתן לומר שזלדה התכנסה לתוך שירתה והצטרפה לכול שמות האנשים שנפטרו מות קדושים. גם לזלדה יש שם ועוד איזה שם!!! שם שיש בו סוג של כובד, כבוד ודרך ארץ. זלדה היוותה  עוגן  לאנשים והשאירה בם ובספרות העברית המודרנית את חותמה.

תודה רבה לכם שהקשבתם  להסכת על זלדה מקווה שנהניתם.  ההסכת הבא יהיה על סרטו המונוליטי של  מרטין סקורסזה, "רוצחי פרח הירח".

ניתן לשמוע על זלדה גם בהסכת שבפודקסט  שלי: "פותחים הכול עם פנינה תל-דן, הפודקסט שיפתח לכם את הראש" כאן

 

ביבליוגרפיה

ז. גלעד 'לתולדותיה' עמ' 231-236 [מתוך: 'שירי זלדה' הוצאת הקבוץ המאוחד, תשמ"ה].

ח. בר-יוסף, 'על שירת זלדה', מהדורה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד  [הביאה לדפוס, ורד בכור] 2006.

קישורים

·         ארכיון זלדה (ARC. 4* 2033), באתר הספרייה הלאומית

·         'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה',  https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA

·         מכלול, https://www.hamichlol.org.il

·         זלדה, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"

·         צבי מרק, שניאורסון (מישקובסקי) זלדה, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"

·         מאמרים וסיפורים על זלדה ושיריה מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית

·         משיב הרוח מתן פרס ישראל או דוד להוקרת זלדה

·         https://blog.nli.org.il/zelda/

 רשימת השירים

דו שיח פראי

אישה שהגיעה לזקנה מופלגת

כול הלילה בכיתי

לכול איש יש שם  שואה/חווה אלברשטיין

משירי הילדות

הייתי פרפר

עמדתי בירושלים

https://www.youtube.com/watch?v=CORYcIYawzc

פנאי/ חווה אלברשטיין

שלומי קשור לשלומך בחוט/יהורם גאון

---

[1] ובנו של רבי פרץ חן מרבני משפחת חן, ולרבי שלום שלמה, רב ידוע מצ'רניגוב, בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון., מכלול, https://www.hamichlol.org.il

[2] אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ודמות סבה (הרד"צ חן), מכלול, https://www.hamichlol.org.il

[3] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה', 

[4] מכלול, https://www.hamichlol.org.il

[5] ז. גלעד 'לתולדותיה' עמ' 231-236 [מתוך: 'שירי זלדה' הוצאת הקבוץ המאוחד, תשמ"ה].

 6 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה',  https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA

[7] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה',  https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA

[8] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה',  https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA

[9] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה',  https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA

[10] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה',  https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA

[11] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה',  https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA

[12] מכלול, https://www.hamichlol.org.il

[13]  שם

[14] שם, שם

©כול הזכויות שמורות לפנינה תל-דן