הפוסט היום יעסוק בנושא החופש האקדמי הלוקה בחסר ברוב מוסדות האקדמיה והמחקר בארץ. לא תאמינו אבל האקדמיה היא אחד המוסדות היותר מדכאים את חופש המחשבה, המחקר והביטוי בישראל. תאמינו או לא, פלורליזם היא מילה גסה במרבית מוסדות אלה.
אפשר לשמוע את התוכן בפודקאסט שלי כאן
מכון
ואן ליר פרסם קול קורא להגשת מסה בנושא "חיים עם סתירות פנימיות"- הגשתי
מסה לפי כול ההנחיות של המכון ויש לי תיעוד שהכול נשלח במועד לפי התקנון. מעולם לא
קיבלתי מהם מכתב שהמסה שלי הגיעה לוועדת
השופטים, גם לאחר ניסיונות בירור טלפוניים.
כשבעה
חודשים לאחר ההגשה, כאשר שם הזוכה אמור היה להתפרסם, עדיין לא קיבלתי ממכון ואן
ליר מכתב על כי המסה שכתבתי ושלחתי נדחתה. המכון התעלם לגמרי מהעבודה שלי ומהקיום שלי. הגעתי למסקנה
שכנראה אני, בשל דעותיי המאוד ביקורתיות
כלפי הנעשה באקדמיה, שקופה בעיניהם.
היום אשתף אתכם בעבודה שהגשתי וסיבת ההתעלמות ממני תהיה ברורה כשמש הזורחת במזרח.
כמיהה
ללבנט של ז'קלין כהנוב
"חיים
עם סתירות פנימיות"- תשפ"ב -2022
בעשור
החמישי לחיי החלטתי להעמיק בלימודי מחקר
בספרות עברית ונרשמתי לסמינר "ממזרח שמש : קולות מזרחיים בסיפורת הישראלית". כבר במבוא להרצאה
הראשונה ציינה המרצה שהסמינר דן בסוגיות
רגישות בסיפורת הישראלית.
המרצה
פתחה את המבוא בגילוי חושפני, למרות שהיא
ממוצא אשכנזי, בעלה ממוצא מזרחי ומכאן רגישותה ליחס המפלה לו זוכים בני העדה
המזרחית מידי אחיהם בני העדה האשכנזית. לא הבנתי איך הנושא קשור ללימודי ספרות
ולנושא הסמינר.
להדגמת
דבריה, ד"ר תמר הס נתנה סקירה קצרה על חייה של ז'קלין כהנוב ועל מהות המושג לבנטיני ולבנטיניות בתרבות
הישראלית - הציונית.
בסמינר
המרצה ציירה את ז'קלין כהנוב כסופרת ממוצא מזרחי, ילידת מצריים, שעלתה לארץ וכתבה
בצרפתית ובעיקר באנגלית וכתביה תורגמו לעברית. המרצה ציינה שז'קלין היא עוד אחת
מהיוצרות ממוצא מזרחי, שהאליטה האשכנזית לא קיבלה אותה ודאגה להעלימה מהתרבות
הישראלית הציונית. כהנוב צוירה כקורבן, כישות כנועה ובלתי חשובה בספירה
התרבותית הישראלית של שנות השמונים של המאה הקודמת.
על רקע
זה שוב הועלו הדוגמות על קולוניאליזם אירופאי -מערבי הכובש גיאוגרפית ותרבותית את
ארצות אגן הים התיכון ומתייחס לנתינים שכבש ולתרבותם כנחותים.
מכאן
הדרך סלולה לראות את הציונות כשלוחה של התרבות המערב-אירופאית, כישות
קולוניאליסטית שכבשה את הארץ ורמסה את
זכויות הנתינים הערביים ואת תרבותם, תוך
כפייה של נורמות מוסר, אורחות חיים ותרבות מערב - אירופאיים.
המרצה
הדגישה שהיהודים מעדות המזרח הם בעצם
יהודים-ערבים שחיו בשלווה והרמוניה עם הערבים הן בארצות מוצאם והן בישראל. כל זאת
עד אשר הציונות פתחה את שערי הגיהינום בכול ארצות המזרח התיכון ובפלשתינה בפרט. ארץ שהציונים ברוב נפשעותם גזלוה מהנתינים
הערביים וקראו לה ארץ ישראל ובעשותם כך, דנו את יושביה ושכניה לחיות לנצח על חרבם.
מכאן
שהדרך היחידה להושיע את יושבי הארץ הזו היא להוקיע את הציונות ולהזדקק לישות קדומה יותר שהיא הכנעניות.
ישראל
צריכה להיקרא כנען, ואנו צריכים להיטמע
בתוך נתיני הארץ הערביים ולחיות ככנענים לכול דבר. עלינו לדחות את היהדות כמו גם
את הציונות ולאמץ את הכנעניות; את שפתה, תרבותה ומנהגיה. הכנעניות היא הצלתנו, היא "האוגנדה" הרוחנית
של עמנו.
מהי
כנעניות זו? שאלתי, גם לשאלה זו לא קיבלתי
מענה. הכנעניות הוגדרה בקורס על דרך
השלילה. מהי לא. לא ציונות לא יהדות מעין "רק לא..".
שלילת הקיים וקידוש האוטופיה, האידיאליזציה הרומנטית של ישות תרבותית קדומה
מתקופת התנ"ך או אפיל הרבה לפנייה.
לפיכך
כהנוב, אליבא דה מרצת הסמינר ראתה בציונות "אם כול חטאת" והוקיעה אותה
ואת הקולוניאליזם המערב -אירופאי שייצגה במסות שכתבה. האם זו היא מורשתה של כהנוב? לסוגייה זו נדרש בהמשך המסה.
בשלב
זה נדרשנו למושג הלבנטיניות. המרצה הדגישה שהתרבות המערב-אירופאית והאליטה הציונות
ראו בלבנטיניות תרבות נחותה מעין אימוץ וחיקוי זול של התרבות והגינונים המערביים
ללא שאר רוח ועומק פילוסופי. האדם הלבנטיני הוא אדם שמוצאו מאגן הים התיכון והוא
אדם ירוד, פרימיטיבי, ללא תרבות אמיתית ,
שאימץ לעצמו גינונים מערביים ומחקה את התרבות המערב-אירופאית בלא להבינה לעומק,
מתוך חיקוי זול ורדוד. האדם הלבנטיני מנסה להידמות, ללא הצלחה יתרה, לאדם מערב אירופאי.
הוא מנסה להיטמע בחברה שאינו שייך אליה
באופן טבעי.
שם
הסמינר לקוח בחלקו מכותר ספר המסות המפורסם שכתבה ז'קלין כהנוב "ממזרח שמש" וחלקו השני הוא :
"קולות מזרחיים בסיפורת הישראלית". מהם הקולות המזרחיים בסיפורת
הישראלית אתם שואלים? אני סברתי בטעות שאלו
יצירות שנכתבו בידי יוצרים מעדות המזרח
על התרבות המזרחית ועל אורח החיים מארצות
מהם עלו. אולם נוכחתי לדעת שזו רק חצי מהאמת כמו כול הידע אליו נחשפתי בסמינר זה.
היצירות היוו רק תירוץ. כול היצירות שנלמדו בקורס נותחו לפי הדוגמה והאקסיומה שהן
נכתבו ברוח המכבש הקולוניאליזם התרבותי הציוני, המערב-אירופאי ולכן היוצרים מדעת, או שלא מדעת, עצבו את גיבוריהם מעדות המזרח ואת אורח חייהם בתדמית שטוחה, עלובה ונלעגת כיאה לאדם לבנטיני פרימיטיבי השייך ללבנט.
מכאן שלראשונה
נתקלתי באקדמיה "בחיים עם סתירות
פנימיות"; חזרתי לאקדמיה ללימודי מחקר בספרות עברית. נתבקשתי להגיב ולהביע את
דעתי על היצירות ועל השיח עליהם במהלך הקורס הסמינריוני. ההשתתפות הייתה חובה והיוותה 40% מהציון הסופי.
בפועל
נתקלתי בקורס שהוא בעצם מכבש אידאולוגי-פוליטי, משנה מציאות והיסטוריה המשתמש
ביצירות ספרותיות קנוניות מהספרות העברית, תוך ניתוח חלקי, מעוות, מגמתי וחד ממדי שלהן - להוכחת האקסיומה, הדוגמות הפוליטיות,
והשקפות החיים הבלתי ניתנות לערעור של המרצה בקורס.
ברוב
תמימותי היבעתי את דעתי והסתייגויותיי לפרשנות זו בה ראיתי מעין שחיטת פרות קדושות
של יוצרים ויצירות חשובות מהספרות העברית למטרת שטיפת מוח פוליטית.
אני
מודעת לכך, שלימודים אקדמאיים אמורים להיות לימודים מקיפים, אינטרדיסציפלינריים, מעמיקים
ותפקידם להאיר ולהעיר בצורה חדשה יצירות, ערכים ודעות. זה המקום לפרשנויות שונות
וחדשות ואף לעתים ל"שחיטת פרות קדושות ". אולם, כאשר זה נעשה בצורה מגמתית, חד - ממדית, עקבית, שטחית
ולעתים אף אבסורדית, להצדקת השקפה אידאולוגית-פוליטית מסוימת. כאשר היצירות הן רק תירוץ לשטיפת מוח,
מתעורר בכול אדם חושב דגל אדום והוא מביע
את דעתו המנומקת ואת הסתייגויותיו גם כאשר הוא מקבל מהמרצה תגובה של "הינה שוב הסחת הדעת מפריעה למהלך התקין של
ההרצאה". גם כאשר ברור שהסתייגויותיי,
ו"המרדנות" שלי מרחיקה אותי מהמטרה של רכישת השכלה מעמיקה ומהדוקטורט הנכסף ההופך לבלתי מושג בעליל.
באתי לרכוש ידע, לכתוב מחקר לדוקטורט ונאלצתי להתמודד עם פולמוסים פוליטיים שבינם לבין החיים שייעדתי לעצמי באותה עת, אין ולא כלום. התעוררתי למציאות של החלום ושברו.
אמי, זכרה לברכה, הייתה אומרת שחצאי אמיתות, סילוף המציאות, הם הדברים המסוכנים ביותר, שכן הם מריחים כאמיתות אך מתעדים ומכשירים את ה"שרץ" ואת חוסר האמת כאילו הם אקסיומות מוכחות שלא ניתן לערער עליהן.
אם
נחזור לז'קלין כהנוב, אהובתי, ונספר את כול
הסיפור על מוצאה ופועלה כפי שמתואר במבוא לספרה על-ידי אהרון אמיר (ומקורות נוספים) נבין, שהשיוך
התרבותי של כותר הסמינר לכותר ספרה של כהנוב נועד לתת הצדקה, להכשרת האקסיומות והדוגמות הפוליטיות
המופרכות של תכני הקורס. בעוד שהאמת
לאמיתה על חייה, פועלה ומורשתה של כהנוב
שונה לחלוטין מהדרך בה הוצגה על ידי מרצת הקורס וסותרת לחלוטין את התפיסות
הפוליטיות של המרצה כפי שהובעו בקורס.
לראשונה
התוודעתי לז'קלין כהנוב ולכתיבתה דרך ספר המסות שלה "ממזרח
שמש"[i]. את ההקדמה לספר כתב כאמור אהרון אמיר, עורך רבעון
הספרות קשת. במאמר מוסגר מעניין לעמוד
על ההשוואה בין ז'קלין כהנוב שתוארה
בסמינר, לבין ז'קלין כהנוב כפי שהיא מצטיירת מתוך המבוא לספרה, מתוך כתיבתה וממקורות
אמינים אחרים.
ז'קלין
כהנוב;
מקור
שמה הפרטי צרפתי, שם משפחתה מנעוריה שוחט (שם
עיראקי -יהודי) ושם משפחתה, לאחר נישואיה השניים כהנוב (שם יהודי -רוסי). היא ילידת מצריים, ממוצא
תוניסאי-עיראקי, שנעוריה עברו לחופו של הנילוס שעל גדותיו החייתה את סיפורי משה
ופרעה על גדות היאור. חיתה בתקופת הפאר של מלכות פואד וראשית מלכות פארוק במצריים.
היא חיתה בתקופת הנציב העליון הבריטי לצד אצולה תורכית, בורגנות יהודית, ואיטלקים ששלטו במסחר.
בביתה היו משרתים סודנים חובשי כפפות לבנות, למדה בבתי ספר פרטיים לצד
אינטלקטואלים יוונים. היא ספגה תרבות
צרפתית והייתה עדה להתעוררות הלאומיות
המצרית המיליטאנטית שדוכאה על-ידי האצולה והמלוכה מחד גיסא, והשלטון הבריטי, מאידך גיסא.
עולמה הרוחני של כהנוב עוצב במצרים הרב - לאומית, ובמידה רבה בניו-יורק בתקופת מלחמת העולם השנייה, לשם נסעה בעקבות בעלה שהתקבל ללימודי רפואה.
היא
שאפה להיות רופאה אך אמה סברה שעליה להינשא לאחד מעשירי הבורגנות היהודית ושהשכלה
רבה מידי תמנע מבעדה להינשא ולחיות חיי פאר בורגניים מאושרים, כיאה למעמדה.
מאחר
ולא הצליחה לממש את יעודה בתחום הרפואה,
היא שאפה להשפיע על האנושות ולהשאיר את חותמה באמצעות המילה הכתובה ולכן למדה
באוניברסיטת קולומביה ספרות וסיימה לימודי מ.א. בעיתונאות.
היא
החליטה להיות סופרת ופרסמה כמה סיפורים באנגלית שזכו לביקורות טובות בארצות הברית,
שם עשתה לעצמה שם כסופרת ואינטלקטואלית. היא נחשפה לתסיסה אינטלקטואלית, לרב-
לאומיות ולמועקה הקיומית של פוסט מלחמת העולם השנייה. לאחר גירושיה עברה להתגורר אצל אחותה בפריז ושם
פגשה זרמי מחשבה שונים והוגי דעות מפורסמים.
לאחר
שישבה שנים אחדות בפריז עלתה למדינת ישראל
המתהווה בשנות ה-חמישים.
בעבודה
קשה, התמדה סבלנות
אין-קץ ובגאווה לבנטינית וסקרנות
אינטלקטואלית ומאמץ להזדהות עם המדינה החדשה, היא יוצרת לעצמה שם בתרבות הישראלית.
היא מקימה סלון ספרותי המארח יוצרים ואינטלקטואלים בדירת
החדר שלה בתל-אביב . שם היא אירחה בסלון
הספרותי שלה הוגי דעות שונים וסופרים כ-
א. ב. יהושוע, עמוס עוז , קנזס , אהרון
אמיר ועוד... היא הופכת לאושיה
מרכזית בהוויה החברתית ובחיי התרבות בישראל.
ז'קלין
כהנוב אינה יוצרת מזרחית, קורבן למכבש הדורסני של הקולוניאליזם המערב -אירופאי
-הציוני -אשכנזי שקרבן אותה ודחה אותה ואת יצירותיה.
כהנוב היא
קוסמופוליטית, רב-לאומית ורב – תרבותית. לבנטינית מהלבנט ומהעולם כולו. ממצריים
דרך העולם החדש בניו-יורק, צרפת, אירופה וישראל.
היא
מסאית, סופרת ומבקרת. היא ניכסה לעצמה מחדש את המושגים לבנט ולבנטיניות ונתנה להם פירוש חיובי, כמשהו
מקיף, מורכב רוב-תרבותי החי בשלום עם דעות ומחשבות שונות ומגוונות.
הלבנטיניות
שלה מאופיינת בפתיחות אינטלקטואלית, לזרמי
מחשבה, אורחות חיים, סובלנות להבנת, הכלת וקבלת האחר ונטילת הטוב מכול העולמות.
ובלשונו
של אהרון אמיר: "...בנוף
התרבותי של ארצנו היא מתבלטת כנציגה
מובהקת ומעולה של " דור הלבנטיניים" במיטבו, אותה שכבה של
אינטליגנציה ים-תיכונית ססגונית, קוסמופוליטית, שראשיתה אולי לפני
חמישים יובלות שנים - בכנען שמעבר
לים ובייוון שמעבר לים- ושבאחריתה אולי
אנו חוזים בימנו אנו ; אותה שכבה שהפלורליזם הוא חותמה ונשמת-אפה ושפתיחות
וסובלנות הם סם חיים לה, שגישור ופישור , הטמעה והפריה הם לה ספק ייעוד, ספק גזירת
גורל וצו קיום" (שם, עמ' 7).
אהרון
אמיר ראה בתרומתה של ז'קלין כהנוב לרבעון הספרות קשת (החל מהחוברת השנייה) תרומה
לייחודו המגוון של הרבעון , כתיבתה המיוחדת המתחילה מאנקדוטה אישית ועוברת לשיח מעמיק בהוויות וסוגיות
חשובות ומשאירה את הנושא הנדון פתוח להחלטת הקורא. ולקביעת דעתו האישית בנושא.
כתיבה
מסאית מיוחדת זו משכה לרבעון קשת קוראים רבים, אינטלקטואלים "חכמי לב"
אמיתיים. רבעון קשת בזכות כתיבתה של כהנוב,
על הוויות הארץ מנקודת מבטה הייחודית המבליטה את המחלוקות ומציעה גשר מפשר
לאיחודם, התברך להיות סוג של גשר מפשר במדינה המתהווה - מרובת המחלוקות.
אהרון
אמיר ראה בספרה של כהנוב מ "ממזרח שמש" מעין גשר נוסף כזה ובלשונו הוא :
"... מי ייתן ויהי זה לקורא העברי עוד
אחד מן הגשרים – הנחוצים כול-כך , המעטים עד לכאב – אל מזרח השמש, ואל מבואו.
דרכנו אל עצמנו הכרח שתעבור את הגשרים האלה. גם אותם" (שם, שם, עמ' 8).
חייה ופועלה של כהנוב היו חיים מלאי סתירות פנימיות
וטרגדיות אישיות אותן צלחה עד למותה המוקדם
ממחלה קשה.
במאמר
מוסגר אציין שלעניות דעתי לבנטיניות היא
לא רק שיוך גיאוגרפי-תרבותי אלא גם הלך
רוח פילוסופי-תרבותי וגם סוג של בחירה וכמיהה. אני מודה ומתוודה שיש בי
כמיהה ללבנט של כהנוב.
עליי לציין שאני מזדהה מאוד עמה, עם משנתה,
כתיבתה והבחירות שעשתה בחייה מלאי
הסתירות. היא הייתה לא רק סופרת ומסאית ופמיניסטית היא הייתה בעיקר פילוסופית והוגת
דעות אינטלקטואלית, שבחנה כול פעם מחדש את
דעותיה ולא חששה לשנותם. היא בחנה כול מקרה לגופו ואף פעם לא כתבה על-פי אקסיומות
בלתי מעורערות.
המוטו
של ז'קלין כהנוב היה; " ... שאדם
עם כל פחיתות ערכו, חשוב יותר מעקרון, עם
כל קדושתו". מתוך המסה " אירופה
מרחוק" (שם עמ' 28). המסה דנה במרד הסטודנטים הנאבקים על שוויון וחירות
בהשפעת מרד הסטודנטים באירופה. היא מספרת אנקדוטה המדגישה את התנהגותו הלבנטינית של סטודנט מצרי לאומני שנאבק על זהות
עמו והתבצר באוניברסיטה עם חבריו כאות
מחאה. הסטודנטיות היהודיות שנקלעו למקום,
נכלאו באולם ההרצאות. כהנוב כתבה שלסטודנט
אליו פנתה "הספיקה מידת הלבנטיניות
שבו " על -מנת להיעתר להפצרותיה לשחרר
את חברותיה. ז'קלין הסבירה לו, שאין הדבר
יאה והוגן כלפי הסטודנטיות, שהיו יכולות להיות אחיותיו, והוא שחרר אותן מהמצור.
כהנוב הייתה בעיקר פמיניסטית. היא
העריכה את מרד הסטודנטים הערבים במצריים ששאפו לשוויון וזהות לאומית אך ראתה
מאחורי העיקרון המקודש את האדם. את מעמד
האישה הנרמס. האישה המצרית הכנועה העטופה מכף רגל ועד ראש, רכושו של הגבר ונתונה
למרותו המוחלטת. מה הטעם באידאולוגיה של חופש כאשר היא אינה חלה כלפי חמישים אחוז
מהלאום המתהווה היא תוהה.
לאחר גירושיה מבעלה השני, בית הדין
הרבני קבע שהיא אישה מורדת ולכן העביר את כול רכושם המשותף לידי הבעל. כהנוב
הקדימה את זמנה, היא האישה הראשונה בישראל,
שערערה בצורה מנומקת וסדורה על פסק הדין
של הרבנות לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון התעלם מנימוקיה
הצודקים וערעורה נדחה. פסק הדין היה חסוי ואסור
לפרסום עד לאחרונה. לאחר מחקר במסמכי
גירושיה של כהנוב ובערעור שהגישה לעליון,
התגלה עד כמה החברה הישראלית אינה
שוויונית כלפי זכויות הנשים המהוות מחצית מהאוכלוסייה בארץ. אמת כאובה הנכונה גם
כיום, בשנות ה-2000 של המאה ה-21.
ז'קלין העריכה את המפעל הציוני ואת
העובדה שנשים עבדו לצד הגברים ותרמו להקמת המדינה. יחד עם זאת, לא קיבלה בשום פנים
ואופן את ההומוגניות התרבותית שכפו הישראלים על אלה שמקרוב היגיעו להתיישב בארץ.
היא הייתה נגד האידיאולוגיה של בן גוריון לכור ההיתוך ודגלה בעידוד רבגוניות
תרבותית והפריה הדדית. היא נתנה דוגמה לכך שגזענות עדתית גורמת לא רק לאפליה אלא
גם לאבסורדיות חברתית.
באחד מביקוריה במושב בצפון היא מספרת
שפגשה משפחה מרוקנית שזה מקרוב הגיעה לארץ והתיישבה במושב.
הורים צעירים כבני ארבעים, להם כבר ארבעה ילדים קטנים, שהתלוננו בפנייה
בשפה הצרפתית עד כמה הם בודדים במושב כי אין להם עם מי לדבר. היה זה מושב שרובו מאוכלס
על-ידי עולים מתימן. כהנוב שאלה את בני שיחה: "האין אתם מבינים את שפתם של
העולים התימנים?" הם אמרו שהם מבינים את שפתם. אם כך שאלה כהנוב מדוע אינכם מתחברים
איתם. העולים שזה מקרוב באו, הזדעזעו עמוקות
מהצעתה. "איך נדבר איתם והם שחורים ופרימיטיביים? עד שלא היגעו לישראל לא ידעו מה זה חשמל בכלל. אם
נתחבר איתם מה יגידו עלינו?"
בסיכום האנקדוטה כהנוב מיצרה על
הגזענות הקיימת במדינה הצעירה המתהווה כלפי העולים החדשים. היא מסיימת את דבריה
בכך שלו המשפחה המרוקנית הייתה זוכה ליחס שוויוני מכבד מצד אלה שקלטו אותם בארץ לא
הייתה נזקקת להתנהגות גזענית וחשיבה אבסורדית שגרמה לה לחיות באשליה שהיא
משתייכת למעמד הפרווילגי בעל העור הלבן.
בני המשפחה סגלו לעצמם חשיבה זו על-מנת שירגישו עליונים כלפי שכניהם, בעלי העור הכהה יותר. הגזענות מבהירה כהנוב היא
נגע מדבק ואינה נחלתם הבלעדית של בני עדות אשכנז.
אם נחזור לנגעים מדבקים נציין שב - 2013 סטודנטים,
שרובם צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם
וחלקם בוודאי טרם הספיקו לגבש תפיסות עולם משלהם, נרשמו לסמינר מחקר בספרות עברית והיו
חשופים לשטיפת מוח ואקסיומות סדורות עם דוגמאות ממיטב הספרות העברית על הציונות
הנפשעת הדורסנית והקולוניאליסטית. ציונות כובשת שאין לה זכות קיום.
בשנת 2022 סטודנטית שרצתה להיכנס
לקמפוס הירושלמי עטופה בדגל ישראל גורשה בבושת פנים מהמקום ולא הורשתה להיכנס
לאוניברסיטה. בעוד שבאותה עת ברחבת הקמפוס, בתוך האוניברסיטה, סמוך לכניסה
סטודנטים הניפו בגאון דגלי פלסטין תוך קריאת סיסמאות בגנות מדינת ישראל,
המדינה הציונית שאין לה זכות קיום.
זרעת רוח קצרת סופה. במקום לעודד מחקר,
פלורליזם ופתיחות בהוראה ובמחקר האקדמיה הפכה לשופר להנדוס תודעת התלמידים ולשטיפת מוח פוליטית.
בשנים 2023-2022, מכון מחקר מכובד,
מכון ואן ליר יכול להתעלם לחלוטין מעבודה שנשלחה אליו כמענה למכרז שהוציא, רק
כיוון שהיא מייצגת דעות שאינן משקפות את המפה הפוליטית איתה מזוהה המכון. פלורליזם
היא מילה גסה באקדמיה בתקופתנו.
הקוטביות הפוליטית בעם בעקבות הרפורמה המשפטית -חברתית שהציע
הימין להחזרת האיזון הנכון בין שלוש הרשויות; המחוקקת, המבצעת והשופטת נתפסה
על-ידי ההגמוניה השמאלנית ששלטה ועדיין שולטת
בכול המוסדות החשובים המנהלים את המדינה כהפיכה משטרית.
אנשי המפתח במוסדות המנהלים את המדינה
, מוסדות ה- Deep State
הם אנשי השמאל. השמאל שמגן בחירוף נפש על זכויות האליטה הנאורה. אליטה, שמחזיקה
בזכויותיה מקום המדינה ועד ימינו למרות חילופי השלטון. למרות שהרוב בחרו בימין
והימין נבחר ובכול זאת הרוב קיבל ועדיין מקבל שמאל רדיקאלי הנאחז בקרנות המזבח ולא מוכן להרפות.
לפי פרופ' יובל נוח הררי בהרצאתו
באוניברסיטה העברית מיום 19.3.2023 הרצאה על "דמוקרטיה, דיקטטורה וחופש אקדמי ".
אנו רואים היווצרות של אקסיומות רדודות היוצרות תבהלה של השמאל שקבע, שהימין
מקיים הפיכה משטרית הרומסת את בית המשפט העליון, המעוז האחרון לשמירת הדמוקרטיה
הכה שברירית שלנו,
פרופ' הררי מניח כמו קודמתו ב - 2013,
ד"ר תמר הס, אקסיומות המשקפות את השקפת עולמו הפוליטית השמאלנית לפיה הימין
ביצע הפיכה משטרית על מנת לצבור כוח בלתי מוגבל שמטרתו לגרום לקריסת בית במשפט
העליון ובכך לייצור דיקטטורה, שבין שאר הדברים האיומים, תבטל את הבחירות, את
זכויות האדם, זכויות המיעוטים ואת החופש האקדמי . תשתלט ותכניס את אנשיה
למל"ג ולתמ"ת ובאמצעות שליטה בתקציבים ובאנשי מפתח מטעמה,
תקבע אילו נושאים ייחקרו ואלו לא. מי יקודם, מי יגורש וייובש.
ואני יחד עם "אנוסים" מתוך
האקדמיה שואלת את עצמי איך ייתכן שבכול מוסדות האקדמיה למעט אולי בבר-אילן, כולם
מדברים בקול אחד נגד הרפורמה המשפטית וכולם רואים בה הפיכה משטרית שכול מטרתה
הקרסת המשטר הדמוקרטי על-מנת להקים משטר דיקטטורי.
גם הררי כמו שאר חברי האקדמיה קוראים לכול הסטודנטים, לאנשי הסגל, למרצים ולחוקרים לצאת ולהפגין נגד המהפכה המשטרית של הימין.
ואני בין התפרצות של צחוק היסטרי ליפחה מקוננת שואלת את הררי... נו באמת אתה רציני? חופש אקדמי? ממתי באקדמיה, מעוז השמאל הראדיקלי, היה קיים חופש אקדמי? אף פעם לא. עכשיו נזכרת לבכותו ולחשוש לו ? הצחקתני.
ניסיוני וחוויות הלימוד והמחקר של סטודנטים וחוקרים לא מעטים באוניברסיטאות בארץ
הם ההוכחה; לחוסר הפלורליזם ולחוסר הדמוקרטיה האקדמית
ופוליטיזציה של המדע במוסדות המחקר ובאוניברסיטאות.
בהרצאה של הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה
העברית תלמידים שבאו לשמוע הרצאה על
וירוסים וחיידקים (עליה שלמו שכר לימוד) ההרצאה קיבלה תפנית מפתיעה והמרצה למיקרוביולוגיה
החל להרצות בנושאים אקטואליים ולתקוף את הרפורמה המשפטית, למרות הנחייה
מפורשת של רקטור האוניברסיטה לא לעסוק בנושאים אלה בקורסים שלא קשורים לתחומי
המשפט. הסטודנט שהתמרד והתנגד לדברי המרצה
הושתק והמרצה המשיך לדבר בגנות הרפורמה המשפטית וקרא לסטודנטים לצאת להצטרף למחאה.
האוניברסיטאות הפכו לשופר ולכלי להנדוס
תודעה (בדיוק כמו העיתונות) לטובת דעות השמאל הראדיקלי המוכן להעמיק את הקיטוב,
לשרוף את האסמים ולא לוותר על אחיזתו רבת השנים במוקדי הכוח של המדינה.
אוי לסטודנט, חוקר או איש צוות שמעז לחשוב אחרת ולסטות מהשורה. הוא פשוט מוחרם ומוסלל החוצה מהאחווה הלבנה והנאורה.
© כול הזכויות שמורות ל - Pnina Tel- Dan
[i]
"ממזרח שמש" , ז'קלין כהנוב, הוצאת "יריב" בשיתוף עם הוצאת "
הדר", תל-אביב, 1978. מבוא, אהרון אמיר.
