"ירח"/מאת נתן אלתרמן
גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.
א. פרשנות השיר
השיר "ירח" מתאר סיטואציה של התבוננות הדובר מחלונו בעיר מנוכרת בשעת לילה. המראות הנשקפים בהתבוננות זאת מבליטים את הראשוניות המופלאה, השמורה גם לנופים הבנאליים ביותר. השיר מתאר את המשורר היכול לשוב ולהתפעל ממראה מיוחד, גם אם הוא נבלע בשגרת החיים הקודרת. חוויית התבוננות זו במראות הטבע הרעננים מחזקת את זיקת האדם לטבע ולבוראו, ומביאה אותו להבנה עמוקה יותר לקדושת המראות הנגלים לעיניו ולסודות הקיום האנושי.
בית א': מפתח חלונו רואה הדובר העלום עיר רפאים שאין בה אדם או יצור חי כלשהו. השמים המסמלים את הכתובת לתקוות האדם כאן-הם זרים ואטומים (מטאפורה)-מתנכרים למציאות האדם, רגשותיו וגורלו. בעיר הרפאים שולטים החושך והקדרות. בעיר גותית זו במקום קולות אנושיים נשמע בכי צרצרים(האנשה) המבטאים בבכיים את העצב והעזובה מלאת הקדרות. האווירה היא של ניכור ודחייה, בכי הצרצרים הינו השלכה והדהוד של ייסורי האדם ועצבותו הנעדרים באופן גלוי מהעיר הגותית, חסרת החיים.
השיר נפתח בהכרזה "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" ומכוון לביטול הסתמיות המלווה את יחסם של בני-אדם למראות ישנים. העובדה שתופעה מסוימת הפכה שגרתית מעצם חזרתה פעמים אין-ספור, איננה מפחיתה מתפארתה, כפי שנתפשה כאשר הופיעה לראשונה – ברגע לידתה בעיני האמן.
הדובר והנמען גם יחד נדחקים לקרן זווית ועלומים משהו, לעומת תופעות הטבע בהם ממוקד השיר. יחד עם זאת ניתן לחוש בניכורו של הדובר למראות הנגלים לעיניו. הוא רואה ומרגיש את אווירת הנכאים ולמרות שהוא נסתר, שכן דמותו מוסווית ונדחקת לקרן זווית-הוא והרגשתו פחות חשובים מ"צעצועי האל" והדרך -הדבר בא לידי ביטוי בדיבור בגוף שני "מול חלונך"-עיצוב זה מדגיש את הניטרליות כביכול של הדובר המתאר את הדברים הנגלים לעיניו בלא התערבות רגשית מצדו.
בית ב' :
בבית זה מתפתחת נקודת המבט של המשורר המבקש להרחיק אל מחוץ לעיר ולראות את הדרך. המפתיע הוא בהתייחסות מהופכת ליחסי האדם (ההלך) והדרך. במקום שהאדם יצפה בדרך, הדרך צופה אל האדם. היפוך זה מקטין לכאורה את האדם, שנראה כי מיקומו ביקום מוגבל וזניח. אף על פי כן, הדרך, שהיא סמל החיים, מופיעה כמי שמצפה לאדם ומזמינה אותו להשתחרר מהניכור והאטימות שרובצים עליו בעיר המנוכרת והמדכאת.
הדובר מגלה עולם חדש ומפתיע. המראות הטריוויאליים כביכול מראות היומיום, מראות החולין מקסימים אותו. הדובר מסגל לעצמו את זווית הראיה של ההלך הרואה לראשונה במבט רענן את מראות הטבע, את הראשוניות המפתיעה שבהולדתם. אלתרמן "מעניק" לדובר ולהלך טכניקה שנקראת טכניקת "ההזרה", התבוננות מהצד כזר שרואה לראשונה עולם חדש ומפתיע עולם שהמראות שלו מפתיעים ומקסימים אותו. הדובר כמו ההלך רואה לראשונה "מערכת יחסים אמביוולנטית" בין הירח והברוש הוא מוצא במערכת יחסים זו מאבק דרמטי מרתק ועתיק יומין. הירח-העגול מסמל את היסוד השמימי, את הרוחניות החלומות התקוות, התשוקות-הוא היסוד הנשי. הברוש שמראהו ככידון מחודד מסמל את הארצי, הכבלים המציאות. הברוש הוא היסוד הגברי.
הדובר כמו ההלך מוצא בראייה מחודדת, חדשה ומרעננת מאבק דרמטי ומתח בין היסוד הגברי(הברוש המדומה לכידון) לבין הירח העגול המסמל את היסוד הנשי. בין המציאותי הארצי שלו שורשים באדמה לבין השמימי-נשוא החלומות.
בבית זה המשורר מתמקד באור הירח, בצבע המתכתי באור החיוור התורם לאווירת המתח, הדרמה והמסתורין שבין הירח והברוש על מלוא הרבדים של סמליהם הטעונים.
האווירה שנוצרת בבית זה היא כאמור אווירה דרמטית, מותחת בגלל המאבק בין היסודות שהירח והברוש מסמלים. אין זה מאבק אלים ומסוכן, אלא מתח של קיום מנוגד ומשלים המביא את הדובר לידי התפעלות מוקסמת מהמראות הנגלים לפניו כמו ברגע של הולדת. ובנימה מלאת פאתוס הוא שואל "העוד ישנם כל אלה?" ומביע ערגה לייצור קשר עם יצירות האל המופלאות באמצעות דרישה בשלומם.
בעמדת הדובר ניכרת התפתחות בבית זה. אמנם, הוא עדיין מדבר בגוף שני "אתה אומר" – אך רגשותיו האישיים פורצים ממנו מלאי התפעלות מהמראות הנגלים לעיניו. מראות המרטיטים אותו ומשרים עליו אווירה של קדושה ולכן הוא שואל "אלי, העוד ישנם כאלה." ברור לו שהוא חווה משהו חדש חד-פעמי מפעים וקדוש.
בית ג': בתום הדרמה שהתרחשה בבית השני של השיר –בית ג' מאופיין באווירה שקטה והמראות הופכים לצבעוניים: המים השלווים והכחולים באגמים מביטים בעולם (האנשה). הטבע משתקף באגמים השלווים. העץ שקט ושלוו מקושט בעגילים אדומים שהם למעשה פירותיו (מטאפורה).
המראות הנפלאים מובילים את הדובר למסקנה שצעצועי האל הנפלאים לעולם לא ייעקרו ממנו. המראות הם "צעצועי האלוהים" (מטאפורה) ועבורו הם מקור נשגב ליופי ולקדושה אולם למרות הכל הם משרים עליו תוגה בגלל תחושת האפסיות והזמניות שלו לעומת נצחיות המראות הנשגבים.
התמקדות הדובר היא בצבעוניות המראות; אודם עגילי העץ, האגמים הכחולים. סיום בית ג' משרה רוגע, שלווה והרמוניה שבתיאור המראות והצבעים והשלמת הדובר בחייו ברי החלוף מול נצחיות פלאי הטבע.
ההתערבות הרגשית של הדובר וההזדהות עם המראות מגיעה כאן לשיאה, הוא מתפרץ בגוף ראשון; "לעד לא תעקר ממני.." הוא מביע שבועה, תפילה , הבטחה, בקשה ותקווה שהמראות לא ייעקרו מליבו לעד.
לסיכום, השיר "ירח" מזמן לקורא השקפת עולם מיוחדת המעודדת לחוות את המציאות בדרך מחודשת ורעננה, אשר תאפשר התמודדות מוצלחת יותר עם השגרה והשעמום המאפיינים את חייהם של בני-אדם רבים בעידן המודרני. אלתרמן מציע אלטרנטיבה של הקפאת רגעים תוך התבוננות מפוכחת ואופטימית בהם, שתאפשר נגיעה בעלת משמעות, אשר תוכל להעניק טעם חדש לחיים.
לשם כך, אין צורך להמציא תופעות חדשות, אלא יש להתבונן מחדש ובהתרגשות בראיית אמן גם באותם מראות נושנים ולהיזכר בקסמם, עם רגע לידתם. הגילוי מחדש עשוי להעניק משמעות ברוכה לדברים שדומה כי כבר אבד בם העניין.
אין מדובר כאן בהתפעמות ראשונית וספונטאנית, אלא דווקא בהתרגשות מבוקרת של מי שמבקש להיאחז בחוויות החיים מתוך הכרה שניתן לראות בהן את היופי שעדיין שם. לאורך השיר ניתן להבחין בהדרגתיות מבחינת המראות, הצבעים, האווירה ועמדת הדובר: מהסתכלות מנוכרת במראות טבע אורבניים, אשר יוצרת דחייה וקדרות ואווירה גותית בבית א' עד התחושה הדרמטית והבניית המתח שאפשר למצוא במראות הטבע הנגלים לעיני הדובר בבית ב'.
לבסוף, הרגיעה, השלווה וההרמוניה שמראות אלה משרים על הדובר בבית ג'. עמדת הדובר משתנה אף היא בצורה הדרגתית, המראות המשמימים והקודרים ביותר עליהם דיבר בגוף שני בבית א,' הוא מפיח בהם חיים וצבעים בבית ב' (עדיין מדבר עליהם בגוף שני) ולבסוף הרגיעה ההרמוניה והתפרצות הרגשית וההתפעלות המהולה בתוגה של הדובר המדבר עתה בגוף ראשון נותן דרור בצורה גלויה לרגשותיו ולהתפעמותו מ"תוגת צעצועיו הגדולים של האלוהים".
ב. תבנית נוף מולדתו של נתן אלתרמן:
תבנית נוף מולדתו של אלתרמן באה לידי ביטוי בשיר "ירח" במתן ביטוי לעולמו הפנימי בשירתו העמומה והאניגמטית. ניתן לזהות כי המשורר מצא את התשובות לשאלות הגותיות, לשאלות הקיום שלו בעולמו הרוחני. התשובה לא נמצאת בתמונה אורבנית מנוכרת וקודרת, קונקרטית או בתמונת טבע שלווה, תמונה גיאוגרפית המעוגנת היסטורית במקום או בזמן כלשהו, אלא בתרגומיהן של מראות אלו בשפתו הציורית המעורפלת והאוקסימורונית של המשורר. תמונות שהאמן מצייר באמצעות מילותיו הצבעוניות, המאפשרות לקורא להציץ לרבגוניות תיאוריו ולפרשנות מלאת מעמקים ורבדים לשירתו.
"אלתרמן האמין ...בעליונותה של השירה העמומה, המעורפלת והחידתית הנגלית בלב הדברים זו החווה את המציאות מחדש באופן ראשוני ובתולי כמיתוך תימהון והפתעה.[...] דווקא בחשיכה במחוזות של סף התודעה נגלית לאמן האמת...[...] האמת הנגלית לאמן בעיני הרוח שלו, בחשיכה במעמקי הנפש הבלתי מוארים"[i].
בשיר "ירח" בולטת תופעה נוספת האופיינית לרבים משירי כוכבים בחוץ: בחירת רגע כלשהו מבין רגעים רבים אחרים, שליפת רגע מסוים מתוך רצף הזמן והקפאתו, כדי למקד בו את חוויית הנגיעה בלבם של הדברים. רות קרטון-בלום רואה בתופעה זו שבשירת אלתרמן ביטוי לתפיסתו הפילוסופית, המחפשת את המשמעות ואת הטעם שניתן למצוא בעושרם של אותם רגעים.
הקביעה האינטלקטואלית שבפתח השיר מבטאת את קיומה של האפשרות להתחדשות מראות מוכרים ושכיחים דרך עינו של המתבונן, הסופג אותם לתוכו ומאציל עליהם מעצמיותו. הדינמיקה שבהתחדשות מראות אלה היא אפוא פרי יצירתו הרוחנית של האדם: הרגע שבו נולדים המראות תלוי בכישוריו של המתבונן, בעינו של האמן.
" "גם למראה ישן יש רגע של הולדת"... במלים אלה טמונה הגותו הארס-פואטית של אלתרמן לגבי הזיקה בין המציאות לבין חיקויה. בין הטבע לאמנות. בין החיים הרוטטים לבין בבואתם הקפואה הניבטת... מימי האגם". [...] " גם המוסכמה הספרותית השגורה והשחוקה ביותר נבראה אי-פעם בתולדות האמנות, והאמן הראשון שבראה התבונן ביציר דמיונו בפליאה ואף הפליא באמצעותו את קוראיו". [...] "השיר ירח הוא ניסיונו של משורר מודרני ומפוכח החי בעולם שבו נסתאבו כל המראות ונשחקו כל דרכי עיצובן, להחזיר למציאות ולאמנות את ראשוניותן המופלאה"[ii].
יחד עם זאת, למראות עצמם יש משמעות הגותית, אוקסימורונית, מכנה משותף - כולם צעצועי הבורא. אולם, התוגה המתלווה אליהם היא תוגת האדם המתבונן בם וחש את היותו בן-חלוף מול נצחיותם.
" ניתן לראות בתמונה תיאור של ראשית הולדת של טרם היות האדם; וניתן אף לראות בה תיאור עתידני אפוקליפטי , תמונת חידלון .. תמונתו של עולם שנשאר מיותם ועזוב לאחר שנמחה האדם מעל פניו(אך לפני שחיים חדשים החלו לבצבץ בו , כלאחר המבול). [...] תכונותיו האוקסימורוניות של השיר היא תכונה טוטאלית העולה ובוקעת מן השיר בכללו ולא רק מצירופיו ורבדיו..."[iii]. תכונה זו מייצגת את עולמו האוקסימורוני של אלתרמן עצמו, את תבנית נופי מולדתו (את נפשו) את הארס-פואטיות של יצירתו.
המראות הללו בשיר "ירח" נתפשים בעיני רוחו של המשורר כצעצועי האל. בהכריזו כי "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים", בוחר המשורר להכיר, ביפי תופעות הטבע (הקיום) המדומות לצעצועים. תפישת הבריאה וקיום העולם כצעצועי האל גורמת לדובר הרגשה של התגלות, קדושה והכרה אופטימית בדבר יופיין של תופעות הטבע. אולם, הרגשה זו היא אוקסימורונית, שכן בד בבד עם הרגשת הקדושה המרטיטה והאופטימית- דימוי תופעות הקיום לצעצועי האל, מעלה הרגשת תוגה מייאשת, שכן האדם מרגיש בארעיות קיומו על-פני האדמה. בתוכנית האל הקדושה- האדם, כיציר הבריאה, אף הוא אינו יותר מצעצוע על לוח המשחק של האל. וככזה מידת שליטתו בחייו מוגבלת, זמנית ואקראית.
על-פי תפישה זו כוח הגורל, או/ו כוחו ותוכניתו של האל שולטים באדם ואין הוא יכול להתחמק מהם, כי הבחירה איננה בידו. צירוף המילים האוקסימורוני "תוגת צעצועיך" מחזק את תחושת המתח שבין העצב לבין השמחה, המאפיינת את חיי האדם הניצב בחולשתו אל מול עוצמת הקיום והטבע הנצחיים.
כישרונו של האדם לחוות את המציאות בתפיסת המחזוריות הנצחית של מראות הטבע המתחלפים, היא הנותנת משמעות לקיום האנושי. משמעות זו מהולה בתוגה בשל ההכרה שהאדם עצמו הוא בן-חלוף.
מן הבכי ומן המאבק (בתים א' וב' בשיר) נותרת לבסוף התוגה: הפנמת המראות והפיכחון של האמן כרוכים בתוגה זו. השיר מעורר הרהורים בדבר הקשר שבין אדם לטבע, לתופעות הקבועות והחוזרות שביקום, המראות הנתונים במערכת מחזורית נצחית הם המקנים לקשר שבין אדם-טבע משמעות שמעבר לזמן.
גם הקפאת הרגע לשם חידוש פנייה של המציאות ולשם עיצוב חוויית המפגש עמה בונה זיקות שמעבר לזמן ולמקום לתוך העמימות של מראות הנבראות בחשיכת התת-מודע של נפש האמן.
"העיר האלתרמנית היא תערובת של "עכשיו" ושל "פעם" של אורבניזם ושל טבע כפרי. רוב מאפייניה של העיר הם ניטרליים מבחינת שיוכם הגיאוגרפי או מבחינת שיוכם ההיסטורי, למען יוכלו לייצג קטגוריה וארכיטיפוס של עיר ולא יקושרו עם שום עיר קונקרטית.[...] לפנינו עיר היפותטית וסינתטית כבתאורת תיאטרון או כבאיורי ספרים מסוגננים.[...] עיר שהיא תערובת של תמימות ושחיתות, של פשטות וולגרית ומסוכנת של הוד אצילי ומושך..."[iv].
העיר האלתרמנית היא פרי רוחו, תבנית נפשו של האמן הבורא באותה מקוריות רעננה- באותה תערובת היולית מפתיעה ורב-גונית, המרטיטה בקדושתה את הקורא החווה באמצעות שירתו של אלתרמן- את נס הבריאה מחדש.
פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות
פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות
ג. ביבליוגרפיה
1. וינצקי, פלורה, תשע"א, הכנה לקראת בגרות קיץ עמ' 72.
2.קליינרמן, גיטה , עלמנט, עיון בשירים "ירח, ו"עוד חוזר הניגון, אתר אלתרמן,2.3.2012
3. שמיר, זיווה, "המראות הכפולות", יחסו הדו-ערכי של אלתרמן לשירי ארץ ישראל,
אתר אלתרמן, 2.3.2012.
4. שמיר, זיווה, עולם הפוך, מדרכי "ההזרה" של האמנות המודרנית, אתר אלתרמן, 3.3.2012 .
