המסתורין מלא ההוד במטאפורת הים-אשה ביצירת המופת "הזקן והים" של ארנסט המינגווי/פנינה תל-דן
מטאפורת הים-אשה : יופייה, פראותה, רכותה, חסדיה וגחמות אכזריותה
לאחר 38 שנים חזרתי לקרא את "הזקן והים" לארנסט המינגווי, מהדורת ידיעות אחרונות , 2009 בתרגומו המחודש של אלון אלטרס.
בהיותי כבת 15 קראתי את מהדורת עם עובד 1965 , שפתו הייתה ארכאית משהו אך יופייה, עומקה ועושר העיצובים השפיעו עליי כבר אז. בהיותי בת 15 הרשימה אותי התמודדות הזקן עם הזדקנותו דרך אזכוריו האובססיביים על היותו "זקן" ושאלתו, לגבי גילם של היצורים החיים שפגש במסע הדייג שלו: " בת כמה את ?" שאל הזקן את הציפור . "האם זה מסע ראשון שלך?" (1965, עמ' 57). "..כמה כרישים הרגת מימך, דג זקן? לא בכדי ניתנה לך חנית זו שבראשך"( 1965, עמ' 127).
עתה, לאחר שאף אני עברתי מסעות כאלה ואחרים באוקיינוס החיים שלי, מה שהרשים אותי ביצירת בת-אלמוות זו, בקראי במהדורת 2009 זה עיצוב מטאפורת הים-אשה. החושניות, הרוך, היופי, הענקת החסדים מול וביחד עם גחמות ההרס והמוות שהמטאפורה טומנת בחובה-חיקה.
" מדוע נבראו ציפורים כה קטנות ועדינות כמו הסנוניות בשעה שהאוקיינוס יכולה להיות כה אכזרית? היא נדיבה ויפה מאוד. אבל היא יכולה להיות כה אכזרית וזה קורה לפתע פתאום, והציפורים הללו שמעופפות, טובלות וצדות עם קולן הקטן והעצוב, הן עדינות מידי בשביל הים.
הוא תמיד חשב על הים כעל נקבה , LA MAR , כמו שקוראים לה בספרדית האנשים שאוהבים אותה. לעתים אוהביה אמרו עליה דברים רעים, אך הם תמיד נאמרו כעל אישה. אחדים מן הדייגים הצעירים....דיברו עליה בלשון זכר , MAR EL, הם דיברו עליה כעל יריב או מקום או אפילו אויב.
אך הזקן תמיד חשב עליה כעל אשה וכעל משהו שמעניק חסדים גדולים או מונע אותם, ואם היא עושה מעשיים פראיים או מרושעים הרי זה משום שהם חזקים ממנה. הירח משפיע עליה כשם שהוא משפיע על אשה, הוא חשב".
המינגווי, ארנסט. 2009, הזקן והים, תרגם מאנגלית אלון אלטרס, ידיעות אחרונות, פן הוצאה לאר, תל-אביב. עמ' 23.
סנטיאגו, הדייג המיתולוגי הזקן, מחליט לקחת את גורלו בידיו. לאחר 84 ימים בהם זנחו מזלו והוא חזר לבקתתו בלא שידוג ולו דג אחד, ביום ה-85, הוא מחליט לשנות את הגורל להחזיר לעצמו את תהילתו כדייג רב מעללים. דייג שפעם היה נערץ על-ידי חבריו הדייגים וסביבתו. עתה היחיד שמעריץ אותו הוא מנולין, הנער אותו הוא מטפח מאז היותו בן חמש. מנולין שהוא אוהבו כאילו היה נכדו, הוא היחיד המושיט לו "יד קטנה" לעזרה . העזרה היא עזרה פיזית ( אוכל, פיתיונות, חוטי דייג, קפה , בגדים נקיים וכדומה) ורוח גבית של אהבה, הערצה ותמיכה אין-סופית.
ביום ה-85 סנטיאגו מחליט לשנות את גורלו והוא יוצא למסע מפואר. לפגישה נוספת ואולי אחרונה עם אהובתו היפה, מלאת ההוד, מלאת הרחמים ובעלת גחמות אלימות ואכזריות.
סנטיאגו מתמזג עם אהובתו משכבר הימים הים-האשה האהובה, שהתפרצויות אכזריותה וגחמותיה הבלתי-צפויות כמו גם חסדיה אינם נתונים לשליטתה. אלא מושפעים מכישופי הירח עליה.
הים-האישה מושפעת כמוהו, כמו אישה בשר ודם מהשפעת הירח- מהשפעת הטבע שהיא והוא וכל היצורים עלי-אדמות בים, בשמים ובאדמה הינם אחד. טורפים, נטרפים דגים, כרישים , דולפינים, דייגים , ציפורים-כולם הם חלק מפאזל מלא הוד והדר מיצירת היקום, שהאל ברא.
החושניות של הדייג הזקן בדברו על הים היא חושניות של גבר בגברים, של מצ'ואיסט (אוקסימורוני) המחובר לצד הנשי שבנפשו המחוספסת.
גבר שבגברים המלא הערצה, אהבה וסגידה שיש בה אף סממנים של פחד קמאי מהדבר המלא הוד ומסתורין הדבר האהוב, מעניק החסדים והאכזרי גם יחד הים-הרחם-האישה הגדולה הקמאית המחבקת-אוהבת והורסת.
עיצוב אחד מאיתני הטבע –הים-האוקיינוס מלא ההוד כמשהו מלא אהבה, חושניות, רוך וחסד הכרוך בהרס ומוות. עיצוב זה מכשף ומרתק אותי ואת דמיוני. השפה דלה מידי מלהביע את הרגש שעיצוב זה מעורר בי. המוות , החיים, ההרס, הרוך והחסדים - הכל כרוך יחד במסע של חיים, המסע של החיים.
מסע שהוא מסע פיזי ונפשי של לחיות ולשרוד או לחדול. התוצאה חשובה, אך המסע חשוב לא פחות ממנה. מסע ממנו יצא סנטיאגו בידיים ריקות עם שלד ענק המעיד על גודל מאבקו וגודל חוסנו הפיזי , הנפשי והמנטאלי; כוחות שאפשרו לו להגיע, חבול כולו, לחוף. זהו מאבק הרואי, שירת הברבור שלו במאבקו באיתני הטבע בהישרדותו במהלך כל מאבקי חייו עד לזקנתו המופלגת.
למרות השלד הענק , של דג החרב שטרפוהו הכרישים, עדות למאבקו, סנטיאגו כאמור נוצח אך לא הובס.
סנטיאגו הוא חלק מהבריאה, מהטבע, מהים ומהדג עצום הממדים. עדיין קיימים בו אריות חזקים הנחלמים בחלומו והופכים אותו מאושר.
לאחר מסע ההישרדות האימתני שלא הביסו ורק עייף אותו, הוא ממשיך לחלום על האריות החבויים בנפשו. "במעלה הדרך , בבקתתו, הזקן ישן שוב. הוא עדיין ישן כשפניו מופנות כלפי מטה, והנער ישב לצידו והביט בו. הזקן חלם על האריות" (2009, עמ' 90).
פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות
פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות
