שלום לכולם, את הפוסט הזה אני מקדישה לחייה ויצירתה של זלדה. יש בזלדה הרבה פנים ורבדים; בבת, באישה, במשוררת וביוצרת , באדם, ובוודאי ביצירתה. זלדה שלי בעיניי היא חידה מעין פאזל (פאזלדה)שצריך לחברו מחדש וככול שאתה מחבר את התַּצְרֵף מסתבר, שניתן לחברו כול פעם בצורה ייחודית אחרת, ובכול פעם תתקבל תמונה גדולה יותר ומלאת משמעות יותר לכן, ניתן לומר בוודאות שחלקיה של זלדה תמיד יהיו גדולים יותר וייצרו שלם ייחודי וגדול יותר.
א. זלדה - מוצאה וייחוסה
זלדה הייתה נסיכה, נצר לשושלת מפורסמת
ומכובדת של חסידות חב"ד אשר הקימו חצרי
אדמו"רים מיוחסים הן מצד אביה
והן מצד אימה. ליהודים אין ארמונות אך יש להם שושלת של אצילות, אור, חסד וקשר בלתי אמצעי לעולם של מעלה, לקדוש ברוך
הוא, לתורת הסוד, לעולם הקסום של סיפורי החסידות מהן שאבה זלדה את המקורות והמקוריות לשירתה.
היא חיה בשלמות גמורה וטבעית בתוך סְפֵרוֹת
של עולם פלאי מלא סוד. היא חייה חיים
ערטילאיים של מעלה, לצד חיים מלאים בעולם של מטה. היא הכירה בשבריריות ופריכיות
החיים. זלדה הייתה נצר לשושלת
אדמו"רים של חסידות חב"ד ומשם
נבע כישרונה המופלא להבחין בקסם ובסוד של
חיי היום יום, מתוך העזובה של הקיום היומיומי, העוני והמחסר הגדולים בהם חיה, היא ידעה להבליט את הסְפֵרוֹת העליונות של
המציאות והחיים מעבר לבנליות שלהם בציוריה ובמילים הציוריות של שירתה.
זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית לרחל, בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני חב"ד[1]. אביה, היה צאצא של ה"צמח צדק" האדמו"ר השלישי של חב"ד, ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון[2]. אביה ודודה שנפטרו בעודה צעירה, השפיעו רבות על נפשה. זלדה, בת-דודתו של הרבי מלובאוויטש האחרון, גדלה בחצר חב"דית ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה, שהתכתבויותיה הבלתי אמצעיות עימו לאורך כול חייהם, השפיעו רבות על עולמה, אישיותה ושירתה.
פנאי/זלדה מישקובסקי
הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶׁל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבּוֹקֵר
פְּנַאי שֶׁל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשִׁיקוֹת
וְחַגִים.
פְּנַאי שֶׁל אִמָּא, פְּנַאי שֶׁל סָבְתָא
וְהַדּוֹדוֹת.
יוֹשְׁבוֹת בְּנַחַת בַּסִּירָה
שֶׁל
זִיו,
שָׁטוֹת אַט אַט
בדוגית הַשָּׁלוֹם
עִם הַיָּרֵחַ וְעִם הַמַּזָּלוֹת.
זלדה רואה את חיי היומיום שלה כאוצר סמוי של פנאי משהו שיש להתאמץ
ולגלותו לחשוף את ערטילאיותו העדינה
המורכבת מאוויר הבוקר, משהו חמקמק, זמן קסום של פנאי שיש להתפנות אליו מהעיסוק
ביומיום, וליהנות מהסיפורים, הדמעות הנשיקות והחגים. זמן מחוץ לזמן, לכול הדברים הקדושים
הללו בהם משופעים חיינו. פלא שרק היא ביכולותיה המיוחדות מצליחה להבחין ביפעה שלהם
ורק היא מבינה, כמה אסירת תודה היא צריכה להיות על אוצרות אלה, עליהם היא יכולה
להתרפק מילדותה ועד זקנתה. הפנאי הזה המלא
זיכרונות של אמא, של סבתא ושל הדודות. שושלת החיים מלאת הייחוס האוצרת בחובה המון רגעי חסד של אושר, מכאוב וזיכרונות
של קדושת החגים יחד עם המשפחה לתולדותיה. זלדה מודעת לכול החסדים
הקטנים-גדולים מלאי האור והזיו הקסום בחייה.
ב.
קשיי החיים בישראל, יתמות
ב-17 במאי 1925, כשהייתה זלדה בת 11,
עלתה המשפחה לארץ ישראל דרך נמל יפו באונייה "איליץ", שהפליגה מאודסה
ועליה כ-250 עולים. המשפחה התיישבה בירושלים.
זלדה למדה בירושלים בבית-הספר לבנות
"שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות בשל המצב הכלכלי
הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. לאחר מחצית השנה לעלותם ארצה נפטר סבה ואביה
נפטר זמן קצר אחריו.
זלדה[3], שהייתה בת יחידה, קיבלה רשות מבית הכנסת הגרוזיני לאמור כול בוקר בשנת האבל, במשך 11 חודשים, קדיש על אביה וסבה. חוויה שלעתיד לבוא תוזכר במכתביה כחוויה מטלטלת וקשה.
נראה שהרומן המורבידי שלה עם המוות בו
ראתה את 'אחיה הגדול' והסקרנות האמביוולנטית שלה כלפיו החלו כבר אז. זלדה נשארה
בירושלים של שנות העשרים יתומה מאב עם אם יחידנית שגידלה אותה לבד. באותם ימים זה
היה גזר דין איום ונורא, גרוע ממות. הן חיו בשולי החברה, חיי עזובה ועוני. חיים של
בדידות ומחסור.
עָמַדְתִּי
בִּירוּשָׁלַיִם
עָמַדְתִּי
בִּירוּשָׁלַיִם
הַתְּלוּיָה עַל
עָנָן,
בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת
עִם אֲנָשִׁים
בּוֹכִים,
עֵץ עָקֹם.
הָרִים מטושטשים
וּמִגְדָּל.
דִּבֵּר אֵלֵינוּ
הַמָּוֶת.
הֲלֹא אֵינֵךְ!
הוּא פָּנָה
אֵלַי.
עָמַדְתִּי
בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
הַמְּשֻׁבֶּצֶת
בַּשֶּׁמֶשׁ
הַמְּחַיֶּכֶת
כְּמוֹ כַּלָּה
בַּשָּׂדֶה
עַל יַד עֵשֶׂב
דַּק וְיָרֹק.
מַדּוּעַ פָּחַדְתְּ מִמֶּנִּי אֶתְמוֹל
בַּגֶּשֶׁם?
דִּבֵּר אֱלֵי
הַמָּוֶת.
הַלֹּא אֲנִי אָחִיךְ
הַשָּׁקֵט
וְהַגָּדוֹל.
זלדה התוודעה אל המוות בגיל צעיר
בהיותה בת 11 במותם של סבה ואביה. היא מתארת איך בירושלים שלה, ירושלים של מעלה
ושל ספרות עליונות, בעת הקבורה, היא מספרת על פגישתה האינטימית עם המוות בגוף
ראשון; 'עָמַדְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם הַתְּלוּיָה עַל עָנָן, בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת עִם
אֲנָשִׁים בּוֹכִים',[..]. זלדה מבינה שהמוות הוא חלק מהחיים ובשבילו היא
והמתאבלים כבר מתים גם כן, שכן חייהם הם בני חלוף והוא הנצחי. [...]'הֲלֹא
אֵינְכֶם! דִּבֵּר אֵלֵינוּ הַמָּוֶת. הֲלֹא אֵינֵךְ!'[...]. זלדה סקרנית והיא מתיידדת עם המוות, הוא חלק ממנה,
אין מה לפחד ממנו [...]מַדּוּעַ פָּחַדְתְּ מִמֶּנִּי אֶתְמוֹל
בַּגֶּשֶׁם? דִּבֵּר אֱלֵי הַמָּוֶת. הַלֹּא אֲנִי אָחִיךְ הַשֶּׁקֶט וְהַגָּדוֹל.'
ג. בגרות – חלומות, שאיפות
כשזלדה החלה ללמוד בסמינר למורות 'מזרחי,'
חייה עברו מהפך ומצבה השתנה. בסמינר היא הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט
וסימון פייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר.
לאחר שסיימה לימודיה זלדה עסקה בהוראה
בירושלים. היא לימדה בבתי הספר 'רוחמה' ו'חברת הילד'. לאחר מכן, זלדה עברה לתל
אביב ולמדה ציור, אצל אחד מחשובי ציירי התקופה. כעבור זמן מה, זלדה עברה לחיפה
ולימדה ילדים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם פרופסור נחמה ליבוביץ'.
לזלדה היו חלומות ושאיפות רבות; ללמוד
ציור בבצלאל, לחיות בקיבוץ, לטייל בעולם ולכתוב שירים. היא הייתה ניצן, מלא הבטחות,
שאיפות, חלומות ורצונות, שעל-פי ייעודו עתיד היה להיפתח לפרח. לשושנה מרהיבה.
בשנת 1933 האם נשאה בשנית לרב של "אחוזה" בחיפה, הרב אליהו
אייזלבוך, וזלדה עברה לכרמל לגור בביתם. החיים על הכרמל העשירו מאוד את נפשה של
זלדה. הנוף הירוק, ייפי הפריחה, ההר והים, העצים, השקיעות והזריחות היוו השראה לרבים
משיריה שפורסמו בקובץ שיריה; 'הכרמל האי
נראה'.
חברתה, פסלת מגבעתיים, סיפרה כי בביקוריה אצל זלדה הן הרבו להסתובב בחורשות הכרמל. במיוחד אהבו לטייל שם בקיץ,
בשעות הבוקר המוקדמות, כשהחורשות היו הומות מזמרתן של ציפורים, שזלדה למדה עד מהרה
לזהותן בשמן. על הכרמל הכירה זלדה
לראשונה את חיים מישקובסקי, חיים 'ארוכים' שלימים הפך להיות בעלה.
בשנת 1935 היא עזבה לראשונה את בית אימה ועלתה לירושלים להתגורר בגפה, על-מנת להגשים את חלומה,
ללמוד ציור ב'בצלאל'. כדי להתפרנס, זלדה ניסתה לעבוד
כסיידת וצבעית[4]. בעלי
המקצוע התייחסו אליה בחיבה ואף סייעו לה להשתלב בעבודה המקצועית. ברטרוספקטיבה היא זוכרת תקופה זו כאחת התקופות
המאושרות בחייה.
בשל בעיית אבטלה קשה, לשכת העבודה לא
יכולה הייתה להמשיך ולהקציב לזלדה 'ימי
עבודה' והיא נאלצה למצוא פרנסה אחרת
בהוראה. החלום שלה ללמוד ציור אינו מגיע לכלל הגשמה. אימה חלתה וזלדה נקראה
לשוב לחיפה לבית אימה ולסעוד אותה בחוליה.
היא עבדה כמורה בבית-ספר דתי לבנות וכתבה את רשמיה מתקופה זו ב'רשימות של מורה' במקביל היא המשיכה לצייר לעצמה. רישומיה הם רישומים עדיני -קו בעיפרון וטוש, אקוורלים של נופים ופורטרטים בצבעי שמן. בתקופה זו היא גם כותבת שירים ושולחת אותם לידידים וידידות קרובים.
הנסיכה זלדה חיפשה כול חייה את המלכות,
את היופי הנסתר, הנשגב והאור בחייה. היא חיפשה
את ייעודה -מלכותה, את מימוש שאיפותיה; ללמוד ציור בבצלאל, לחיות בקיבוץ לטייל
בעולם ולפרוץ לעולם עם שירתה. כמיהתה למגע ולאהבה, אותה ממשה רק בגיל מבוגר, למשך עשר שנים
קצרות מידי, עם חיים בעלה. היא אהבה מאוד ילדים, אך גם כמיהתה זו של זלדה לא
מומשה. בני הזוג היו חשוכי ילדים.
מהי מלכות זו אתם שואלים ? אני סבורה, שמחד-גיסא זו שירתה ומאידך-גיסא,
זו אמונתה באלוקים וחיפושה אחרי מלכות האלוקים.
זלדה הזדהתה בצעירותה עם חיי הפרפר, היא שאפה לחופש; חיפשה בילדותה את מתיקות החיים ובבגרותה השתוקקה לפרוץ
החוצה. נסיבות החיים תקעו אותה-"בשורשי הים". אך גם בתקיעות זו בשורשי
הים, בעצירה זו, שבה רוב שאיפותיה לא מומשו, לא נמצא בזלדה קורטוב של חרטה, נהי,
בכי או התמרמרות על נסיבות חייה. זלדה
רואה את המלכות בבריאת האל, באמונתה בו וברצון האל, שהוא תמיד לטובה, והוא לידי ביטוי
בשירתה ובכול מה שקורה לה. הכול נברא בצלם האלוקים ו"קרקע הים מרכבה
לאלוקים".
ד. יחסי אם ובת
זלדה כותבת בזיכרונותיה, שילדותה המוקדמת
בירושלים הייתה ילדות עצובה מאוד. אימה שהייתה אלמנה צעירה ואמיצת-רוח, התמודדה עם קשיי החיים, ללא מורא ובגאוות
עניים, והשקיעה את כול מאודה בגידולה של
בתה האהובה.
האווירה הנוקשה והמחמירה ששררה בבית הספר היסודי-דתי
'שפיצר' בו למדה זלדה הפכו את ימי ילדותה
לימים של עצב ומפח נפש.
בראשית שנות ה-40 חוזרות זלדה ואימה לגור
בירושלים. הן גרות בדירה קטנה ברחוב צפניה 31, בשכונת כרם אברהם.
זלדה חזרה ללמד בנות מבתים קשיי -יום בבית-הספר
העממי של הרשת הדתית. האם ובתה חיו בצניעות רבה ובדוחק רב, אם לא לומר ממש בעוני.
זלדה נאלצה לא פעם למשכן את שרשרת הזהב[5] שקיבלה
במתנה מאימה, על מנת שהן תוכלנה להתקיים ולו גם אם בצמצום רב.
במלחמת השחרור, בימי המצור בירושלים,
עברו על זלדה ואימה ימים קשים מאוד. בדירת
הקרקע שלהן מצאו מסתור מהפצצות האויב, שכניהם,
ילדיהם עם התינוקות שלהם. הן רעבו ללחם ולמים. ידידתן, שהייתה ממונה על חלוקת
מכסות האוכל והמים לתושבי העיר, הביאה גם להן
משהו לקיים בו את נפשן והצילה אותן מחרפת רעב.
זלדה אהבה מאוד את אימה, העריכה וכיבדה
אותה וכאשר חלתה אימה, היא נטשה את
חלומותיה ותוכניותיה ללמוד ציור בבצלאל
וחשה אל מיטת חוליה וטיפלה בה באהבה
ובמסירות אין קץ עד יום מותה.
ייחד עם זאת, יחסה של זלדה אל אימה היה
אמביוולנטי. לצד האהבה הגדולה ומסירות
האין-קץ היא חשה שחלומות אמה, שרצתה
שתינשא ותלד ילדים היו מנוגדים לכמיהתה לפרוץ החוצה ולממש את ייעודה. זלדה הרגישה
לכודה בחיים שנכפו עליה, חיים שהרסו את חלומותיה ודכאו את שאיפותיה. היא הרגישה
שהיא אינה מגשימה את תכלית חייה. באחד משיריה על יחסיה עם אמה מתארת זלדה ביושרה הראויה לציון,
ש"אושרה של אימה הוא כומש חייה שלה".
ובמילותיה של זלדה מתוך רשימותיה על אימה; "תני לי ללכת עם
בני גזעי, אדירי החופש והחלום. האינך רואה שמחלומות האושר שלך כומשים חיי?" אמירה[6] זו של
זלדה היא אחת האמירות הכי קשות, שנאמרו בשירה העברית מפי בת על אימה.
זלדה רצתה לכתוב שירים, לפרוץ החוצה וזה
היה מנוגד למה שהאם חלמה עליו בשבילה. לזלדה היו שאיפות אחרות, היא רצתה לעשות
דברים אחרים שהיו מאוד פרועים מבחינת הזמן והמרחב בו גדלה וחיה. כמעט שום דבר
מחלומותיה לא יצא לפועל. הניצן נשאר ניצן ולא הפך לשושנה.
ה. אהבה ואבל
ב-1950 נישאה זלדה לחיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף
מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון,
שעבד כפקיד וכרואה חשבון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים בדירה
צנועה בשכונת כרם אברהם – בבית האבן הישן, שעל אודותיו כתבה זלדה מספר שירים. היא
הקדישה לבעלה רבים משירי הקובץ השני, של שיריה "הכרמל האי-נראה".
אהבתה
הגדולה לחיים 'ארוכים' מישקובסקי' הונצחה כאמור בשירי האהבה שלה, בספר שיריה השני 'הכרמל
האי נראה'. זלדה הייתה נשואה לחיים עשר
שנים מאושרות. הוא היה עבורה בעל,
אהוב וידיד נפש. זלדה תמיד אמרה שהם
היכירו אחד את השנייה לפני שנולדו. (בדומה לסיפור אילש מ'גרוטסקה').
לשאלת אחד ממראייניה של זלדה; "מהי אהבה בעינייך? " היא
ענתה לו בלי להסס: "אהבה היא לשבת במרפסת בבוקר עם חיים ולשתות קפה ביחד
בשתיקה"
אחד השירים המתארים את הקשר בינם הוא השיר:
"שלומי קשור לשלומך בחוט...[חוט הכמיהה]". חיים בעלה היה הטעם בכתיבת יצירותיה,
קידם את ספריה ושתה לחיים, מיין הקידוש, להצלחתה עם הופעת ספריה. הוא הלך לקבל
במקומה את הפרסים וקידם ללא לאות את ספריה.
שלומי קשור בחוט
אל שלומך
מילים: זלדה מישקובסקי
לחן: נורית הירש
שְׁלוֹמִי
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט
אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים
הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר
הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי,
הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל
וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג
הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל
חוּט הַכְּמִיהָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַשַּׁבָּת.
קָשׁוּר בְּחוּט
אֶל שְׁלוֹמְךָ.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.
שְׁלוֹמִי
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
זהו אחד משירי האהבה היפים ביותר של
זלדה והוא הוקדש לבעלה חיים. היא רואה את חוט מסתורי החיים, יפי חיי היומיום, יפי
הבריאה על כול מתנות האל, יפי החגים והשבתות והאמונה אותה חלקו יחד, נמשכים עד
המוות הכורכים אותם באהבתם בכול גלגוליהם הקודמים מהבריאה ועד אין-קץ: וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה
הַנִּפְלָאוֹת עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים, הַפְּרִי, הֶעָלִים
וְהָרוּחוֹת, אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.[...] וּבוֹרֵא
הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף. שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. שְׁלוֹמְי.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. אֲנִי וְאַתָּה וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַמָּוֶת."
מה שקורה לאחד יש לו השפעה על חיי השנייה. וזה נקרא לחיות אחד בשביל השנייה ביחד. גורלם, חייהם ומותם כרוך ביחד. הם היו הם הווה והם ימשיכו לחיות בחידת הקיום גם מעבר למוות, בדיוק כמו יהווה שהם נבראו בצלמו ואהבתם היא כמו אהבת כנסת ישראל והאלוקים בבריאת העולם.
בעלה חיים נפטר בשנת 1971 בגיל 62, ממחלת ריאות שהסתבכה והפכה למחלת לב. זלדה היא המשוררת היחידה בספרות העברית, שיש לה שירי אֵבֶל וקינה פנומנליים וייחודיים על מותו של בעלה.
בֵּין אִשָּׁה
בְּלוּלָה בְּצַעַר
וְהַשֶּׁמֶשׁ
מִמַּעַל
בְּלָשׁוֹן
עֲדִינָה רוֹטֶטֶת
שֶׁל קַרְנֵי
הָאוֹר,
בְּסוֹד
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת.
וְכַאֲשֶׁר
הִיא עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ
פִּתְאוֹם
בָּא
לִקְרָאתָהּ נַחְשׁוֹל אָדֹם
וּמְכַסֶּה אֶת
נוֹצוֹת הַטַּווס אֲשֶׁר צִיֵּר הָאֲוִיר,
וְכַאֲשֶׁר
הִיא עוֹצֶמֶת עֵינִַם לָאוֹת
בּוֹלֵעַ יָם
אָפֵל
אֶת הָעוֹלָם.
השיר
מצייר תמונה מרהיבה של מאבק איתנים בטבע בין השמש, קרני אורה, צבעי הקשת לבין
נחשול אָדֹם הבא לכסות ולהטביע להרוס את ציור נוצות הטווס אשר צייר האוויר בציור
המרהיב העולה במטאפורת הדוברת בשיר. [..]"וְהַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל בְּלָשׁוֹן
עֲדִינָה רוֹטֶטֶת שֶׁל קַרְנֵי הָאוֹר, בְּסוֹד צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת. וְכַאֲשֶׁר
הִיא עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ[...]
כול הגאווה והיופי שעתה הפך לריקני כנוצות הטווס הראוותניות כול היופי והאור
המבהיק -נבלע בנחשול אדום, מושמד על-ידי הים
האפל. בולע את העולם, את האור, היצירה, היופי
ואת החיים. זהו מעין דו שיח פראי בין החיים, היופי והמוות והכול קורה לאישה שעברה
את הנורא מכול. המוות נקש על דלתה וחטף את בעלה האהוב. זו אישה שאיבדה את כול הטעם והמשמעות בחייה. במקום שחייה יהיו
בלילה מתוקה של חלת שבת או עוגה היא הפכה
לאישה-בלילה של צער, כאב ואובדן.
כול
היופי, האור, היצירתיות, בריאת האל ובריאתה בציור שהיא מעלה במילותיה, נדמה לפתע כמשהו
ראוותני, יפיפה אך חסר תועלת הנבלע בנחשול הדם והאובדן עם מות בעלה, [...]"וְכַאֲשֶׁר הִיא עוֹצֶמֶת עֵינִַם
לָאוֹת בּוֹלֵעַ יָם אָפֵל אֶת הָעוֹלָם."
עיניה הלאות, העייפות מחייה שהפכו חיים חסרי טעם, חיים שאבדו את משמעותם וחיוניותם, יכולות לראות רק כיצד צערה, התהומי כמו "הים האפל" בולע ומשמיד את העולם הנפשי-האישי שלה, את העולם הפיזי המואר-היפיפה – ואת בריאת האל ועימו את הקיום בכלל.
ו. מעורבותה החברתית, המשפחה המאומצת
לאחר
מותו של בעלה, זלדה אימצה בנות בודדות ונזקקות ולקחה אותן תחת חסותה אל ביתה,
שיגורו עימה. היא טיפחה אותן והעניקה להן אהבה ובית. הבנות של זלדה הפכו למשפחתה.
הבנות שאימצה והכניסה לביתה, משנשאו,
ילדיהן הפכו לנכדיה. זלדה לא רק הקרינה
אור החוצה אלא סוף סוף האור היגיע מקשרים אלה חזרה אליה.
זלדה יצרה
קשר בלתי אמצעי עם אנשים, היא נתנה להם
את כול-כולה וראתה את מעמקי נפשם בדיוק
כמו, בן-דודה האדמו"ר, הרבי מלובביץ'.[7][8]
הקבצן הוא
גלגולו של אדם, ש'קודם שנהיה קבצן אולי לא היה קבצן'[9].
על פי החסידות יתכן שהקבצן הוא משיח בן יוסף, שהוא גלגול של חיים אחרים. הוא יישב בין הקבצנים לבוש קרעים ועורו מלא
פצעים. "אולי לא כול-כך גרוע להיות קבצן" אמרה זלדה במבטאה הסלבי הרך, חיוכה המבויש והשובב
כאחד כובש בלא משים את כול שומעיה.
בעולמה
של זלדה הדחוי והבודד זה היא. היא ראתה את השתקפות עצמה בכול הקבצנים בעולם. התאפיינה
בהכלת האחר, המוקצה. זלדה ראתה ברחוק קרוב, ובקרוב רחוק.
זלדה לא
יצאה כמעט מפתח ביתה. כולם עלו אליה לרגל לביתה. היא הייתה כאדמו"ר עם חצר
פרטית משלה כמו הרבי מלובביץ'.
עת
ישבת מול הרבי מלובביץ' הוא היה מגיע אל
"העומק שלך", נוגע במעמקי נפשך. עם כול העומק שלו בלא חציצה.
קרבה בלתי אמצעית זו היא הנפש, זה הקשר בין אדם לאדם, להבדיל מהנשמה שזה הקשר
הבלתי אמצעי בין האדם לאלוקים - עוד ממעמד הר סיני.
ההבחנה
בין הנפש והנשמה, מצויה גם במערכות יחסיה
של זלדה עם אנשים ואלוקים ובאה לידי ביטוי בשירתה. זלדה הייתה דתית בצורה
טוטאלית בד בבד הייתה גם נפש חופשיה. זלדה נהגה לדבר עם אלוקים בשיחות יום יום. היו בזלדה חכמת הדורות חיבור לדת ולאלוקים מ"מעמד
הקולות והברקים במעמד הר סיני".
בשנת 1976 עברה זלדה להתגורר ברחוב
הקליר, בשכונת שערי חסד בירושלים. היא נהגה להדליק נרות לכול המתים שהיא הכירה מתקופות חיים שונות.
אנשים עריריים שמתו ממחלה, מגיפה, זקנה, בשואה או
בפוגרומים. אנשים שאף אחד חוץ ממנה אינו מכיר או זוכר. כולם שכנו לבטח בזיכרונה ובליבה. "לכול
איש יש שם".
זלדה הבינה את ארעיות ופריכות החיים. לצד זה שהרבה מאוד חברים, חברות, בנות זלדה ומשפחותיהן, משוררים ואנשי אקדמיה סבבו אותה ועלו אליה לרגל, כאל החצר של אחד האדמו"רים מחסידות חב"ד, היא ידעה בדידות רבה וכול חייה כמהה לנגיעה.
לכול
איש יש שם / זלדה
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ
הָאָרִיג,
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו,
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,
לְכָל
אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.
"אל
תרחק" (1974)
ז. יצירתה
יצירתה של זלדה היא ה'מתח בין היותה
ניצן וערגתה להיות פרח'[10].
העצירה שלה; לא היו לה ילדים משלה היא לא ממשה את ייעודה, רוב חלומותיה ושאיפותיה
לא מומשו. המתח הזה בין הניצן שלא התפתח לשושנה הוא כנראה המניע את כתיבת יצירותיה. ריבודם ומעמקיהם של יצירותיה נובע
ממתח זה ומאי-מימוש מלוא ייעודה.
ידידיה שלחו בהסכמתה את שיריה לפרסום, במוסף הספרותי של 'דבר' ב'דבר הפועלת'
וב'מעלה'. לימים זלדה פרסמה את שיריה גם בכתב העת 'מאזניים' ובמאספים של
אגודת הסופרים. מ-1950 ומעלה זלדה פרסמה
את שיריה כמעט בכול המוספים
הספרותיים של העיתונים היומיים ובבמות
הספרותיות השונות בארץ. היא נהגה לדקלם לאורחיה
מזיכרונה, שירים שכתבה.
כשמלאו לזלדה 53 שנה, לאחר 35 שנות
יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, "פנאי" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד).
קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים.
חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית
הלימודים של בתי -הספר התיכוניים בישראל (למשל השיר 'מקום של אש').
שירתה של זלדה היא ארוטית ופיזית-מוחשית,
במובן שיש בה את האירוס והפיזיות. בשיריה,
זלדה מחזיקה פיזית את העולם בידיים.[11] נושאי
שירתה הם; ביתה המקום בו חיה את חייה, חצר ביתה העזובה, הקבצנים, העיוורים והאנשים עימם באה במגע.
זלדה תיארה וחשה את העולם הפיזי, את היומיום. היא כתבה על סביבתה,
ולשה מעולם זה עולם של סְפֵרוֹת עליונות
ונשגבות. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה
ולנשגב, שאותם ביקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה
יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי. בשונה מבני דורה, שירתה של זלדה
איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי.
זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם
הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין
ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.
באמצעות הגברת עזה צבי, נוצר קשר בין
זלדה ליונה וולך הצעירה. למעשה, יש הסבורים, שוולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של
זלדה.
וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת
שירים בצוותא, אולם בעקבות שירה של וולך "תפילין", שהתפרסם בעיתון 77, ואשר
אוזכרו בו תשמישי קדושה בהקשר לא ראוי, ולאחר חילופי דברים סוערים ומתוקשרים, נותק
ביניהן הקשר.
זלדה ששלחה ידה גם בציור, הרבתה בציורי
דיוקנאות.
בסוף שנת 2020 התגלו שמונה שירים מפרי עטה ובכתב ידה של זלדה אשר לא פורסמו מעולם.
1. ספריה[12]
פנאי, 1967, אל תרחק, ,1974 הלא
הר הלא אש, 1977 (זכה בפרס ביאליק ב1978) השוני המרהיב, 1981, שנבדלו
מכל מרחק, 1984. שירי זלדה, לאחר מותה קובצו כול קובץ שיריה לכרך אחד
ופרסמו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה
ציפור
אחוזת קסם,
כתבים וציורים. עורכים: רבקה גולדברג, ראובן קסל, יונדב קפלון ירושלים, הוצאת
עמותת זלדה ויצירתה, 177 עמודים, 2014
גני
האין,
כתבים וציורים. עורכים: ראובן קסל, רבקה גולדברג, ירושלים, הוצאת עמותת זלדה
ויצירתה, 175 עמודים, 2020
2. פרסים[13]
פרס
ברנר, 1973 – פרס שפירא[, 1976 - פרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי
אשכול, 1978 – פרס ביאליק לספרות יפה
3. הנצחה[14]
לאחר
מותה הנציחה עיריית ירושלים את זכרה בקריאת רחוב על שמה ("המשוררת
זלדה") בשכונת רמות שבעיר. רחובות נוספים קרויים על שמה בפתח תקווה, בכפר
סבא, בקרית-גת ובתל אביב-יפו.
בשנת
2022 עמותת משיב הרוח, בשיתוף עיריית ירושלים, ייסדה את "פרס זלדה", פרס
ספרותי למשוררים צעירים וותיקים על שמה.
ח. מחלה ומוות
זלדה אף פעם לא הייתה בריאה. מצוקות חייה ברוסיה ועם עלייתה ארצה, האובדן והצער שידעה בגיל צעיר עם מות סבה ואביה ואחר-כך במות אימה ממחלה קשה, מותו של חיים בעלה האהוב, הוויתור על שאיפותיה וחלומותיה, היותה חשוכת ילדים, העוני ומחסור שידעה כל חייה - נתנו אותותיהם בנפשה הרגישה ולבסוף גם בגופה.
כשהמחלה הקשה התגלתה אצל זלדה, היא הייתה בשלב
כה מתקדם שלא ניתן היה לעשות דבר. זלדה נפטרה במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשמ"ד
(1984), מיד לאחר הקראת שמות הקדושים שנרצחו בשואה. כול אותו יום התנגן ברקע
שירה ל"כול אדם יש שם" וניתן לומר שזלדה התכנסה לתוך שירתה והצטרפה
לכול שמות האנשים שנפטרו מות קדושים. גם לזלדה יש שם ועוד איזה שם!!! שם שיש בו
סוג של כובד, כבוד ודרך ארץ. זלדה היוותה
עוגן לאנשים והשאירה בם ובספרות
העברית המודרנית את חותמה.
תודה רבה לכם שהקשבתם להסכת על זלדה מקווה שנהניתם. ההסכת הבא יהיה על סרטו המונוליטי של מרטין סקורסזה, "רוצחי פרח הירח".
ניתן לשמוע על זלדה גם בהסכת שבפודקסט שלי: "פותחים הכול עם פנינה תל-דן, הפודקסט שיפתח לכם את הראש" כאן
ביבליוגרפיה
ז. גלעד 'לתולדותיה' עמ' 231-236 [מתוך:
'שירי זלדה' הוצאת הקבוץ המאוחד, תשמ"ה].
ח.
בר-יוסף, 'על שירת זלדה', מהדורה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד [הביאה לדפוס, ורד בכור] 2006.
קישורים
·
ארכיון זלדה (ARC. 4* 2033), באתר הספרייה הלאומית
·
'העברים'
ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה', https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA
·
מכלול, https://www.hamichlol.org.il
·
זלדה, ב"לקסיקון
הספרות העברית החדשה"
·
צבי מרק, שניאורסון (מישקובסקי) זלדה, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
·
מאמרים וסיפורים על זלדה ושיריה מתוך בלוג "הספרנים" באתר
הספרייה הלאומית
·
משיב הרוח מתן פרס ישראל או דוד
להוקרת זלדה
· https://blog.nli.org.il/zelda/
רשימת השירים
דו שיח
פראי
לכול
איש יש שם
שואה/חווה אלברשטיין
עמדתי
בירושלים
https://www.youtube.com/watch?v=CORYcIYawzc
שלומי קשור לשלומך בחוט/יהורם גאון
[1] ובנו
של רבי פרץ חן מרבני משפחת חן, ולרבי שלום שלמה, רב ידוע מצ'רניגוב, בנו של רבי
ברוך שניאור שניאורסון., מכלול, https://www.hamichlol.org.il
[2] אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ודמות סבה (הרד"צ חן), מכלול, https://www.hamichlol.org.il
[3] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה',
[4] מכלול, https://www.hamichlol.org.il
[5] ז. גלעד 'לתולדותיה' עמ' 231-236
[מתוך: 'שירי זלדה' הוצאת הקבוץ המאוחד, תשמ"ה].
6 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה', https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA
[7] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה
זלדה', https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA
[8] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה
זלדה', https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA
[9] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה
זלדה', https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA
[10] 'העברים' ביוטיוב, 'אישה פשוטה
זלדה', https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA
[11] 'העברים'
ביוטיוב, 'אישה פשוטה זלדה', https://www.youtube.com/watch?v=amqzoA38xIA
[12] מכלול, https://www.hamichlol.org.il
[13] שם
