הדואליות הרגשית והפילוסופית בשירתו של אלי אליהו / פנינה תל דן

הדואליות הרגשית והפילוסופית בשירתו של אלי אליהו / פנינה תל-דן

דבר ראשון

אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם בַּבֹּקֶר
דָּבָר רִאשׁוֹן
מְחַפֵּשׂ אֶת הַגּוּף
לִלְבֹּשׁ.
הוּא מֻנַּח הֵיכָן שֶׁעָזַבְתִּי
אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה,
מְקֻפָּל.
כָּכָה כְּבָר שָׁנִים.
תָּמִיד אֲנִי מוֹצֵא וְתָמִיד
נִבְהָל.

בשיר "דבר ראשון" מתאר המשורר את בהלתו של הדובר השירי עם הקיצו דבר ראשון בבוקר, כל בוקר מזה שנים. כותר השיר "דבר ראשון" מצביע על דחיפות, בהילות. "דבר ראשון", מייד. הכותר מעורר ציפייה  שמשהו יתרחש דבר ראשון ואולי יתרחש מיד אחריו דבר שני.

אולם מה שמתרחש, זה לא אירוע מסוים, אלא פעולה שגרתית המתרחשת כל בוקר מזה שנים.  המשורר יוצר הזרה הגורמת לקורא להבין את אימתו של הדובר השירי המחפש את גופו, על-מנת ללבוש, אותו דבר ראשון, בבוקר עם הקיצו. ההזרה נוצרת באמצעות המטאפורה. גופו של הדובר השירי מתואר כבגד אותו ניתן לפשוט בלילה וללבוש בבוקר. זו מטאפורה מורבידית הפוכה, שכן על הגוף לובשים את הבגד ולא את הגוף לובשים על הנפש.

 אחד מדרכי העיצוב בשיר הוא ההיפוך המטאפורי. המשורר נפרד בלילה מגופו ובבוקר הוא לובש אותו על נפשו כבגד. הקורא מתחיל לתהות מה יקרה אם בוקר אחד הדובר השירי  לא ימצא את גופו?.  

הנמען מתחיל לתהות האם זו הסיבה לבהלה שחש הדובר השירי? ההיפוך במטאפורה מעצימה את ההזרה המתגברת כשאנו מבינים שהדובר השירי עובר חוויה זו  בשגרה יומיומית מזה שנים.

"אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם בַּבֹּקֶר"

  [...]

"כָּכָה כְּבָר שָׁנִים".

החזרה על מילות הזמן "בוקר, לילה, כבר שנים" ופעמיים על המילה "תמיד" , משמע לנצח, מעצימה את שגרת הסיוט את "יקיצת המרמיטה" המסויטת שלו הנמשכת כבר שנים, כל בוקר מחדש. סיוט של יקיצה במקום סיוטי חלום (שוב היפוך).

בלילה המשורר החושב, כאפלטון, שהגוף נפרד מהנפש במותו (שכן, השינה נחשבת מעין מוות קטן) מקפל את גופו ומניחו כבר שנים באותו מקום. כאמור, בבוקר היינו חושבים שהוא נבהל מהאפשרות  שבוקר אחד הוא לא ימצא את גופו. אולם,  אנו נרגעים כאשר הדובר השירי אומר: " תָּמִיד אֲנִי מוֹצֵא" אלא שהסיטואציה  משתנה שוב ולקורא  מחכה הפתעה נוספת;

תָּמִיד אֲנִי מוֹצֵא וְתָמִיד
נִבְהָל.

שוב הנמען נתקל בהפתעת ההיפוך בעיצוב השיר; במקום שהדובר השירי יהיה רגוע שהוא מצא את גופו, ההיתקלות היומיומית כל בוקר מחדש עם גופו גורמת לו לבהלה. הוא "תמיד נבהל". אנו חושבים בתחילה שהדובר השירי חושש מפני המוות, שכן בהיפרדות הגוף מהנפש מדי לילה הוא חווה מעין מוות עד למחרת בבוקר.

אולם, להפתעתנו,  אנו נתקלים בהיפוך נוסף בשיר. מסתבר שהדובר השירי אינו פוחד מהמוות[i]. האימה שמרגיש הדובר השירי כל בוקר מזה שנים הוא דווקא בכך שהוא מוצא את גופו והוא יכול ללבוש אותו שוב . דהיינו, הוא נבהל שהוא בחיים. הוא נבהל מהחיים. הוא נבהל מהזרות שהוא מרגיש כלפי גופו, כלפי החלק הגשמי שלו.

האם הנמען חש את הבהלה, את האימה של הדובר השירי? האם הוא מזדהה עמו? הקורא  מבין בשכלו את הרגשתו של הדובר השירי, אולם ברגע שהוא מבין אותה בשכלו, הרגשתו הופכת אניגמטית והוא מרגיש חיוך דק המתפשט על פניו, מעין הומור דק, ספק גרוטסקי, השזור בין מסריו הכבדים של השיר.

החיוך מתפשט על פני הקורא עקב ההפתעות שבתובנות שלו המשתנות עם כל שורה בשיר. הפתעות אלה  מעלות חיוך על פני הנמען.

החיוך מתרחב על פניו אם הוא מנסה "לראות" את השיר  בצורה גרפית,  כמו בסרט מצויר; גוף מקופל יפה (נניח על כיסא)  איפה שהדובר השירי הניחו בלילה, ובבוקר הגוף תופס נפח ומתלבש על הנפש. הדובר השירי המבוהל, במקום להירגע מביט (נניח במראה) ונבהל מהדמות הזרה ה"מפחידה" הניבטת אליו בחזרה.

המשורר עוסק בנושאים  קיומיים ופילוסופיים רציניים כגון בעיית הגוף-נפש (הדואליזם) תפיסת המציאות, תפיסת העצמי, הנצח, הרוחניות מול הגשמיות, המוות  מול החיים ואימת החיים והחומריות על המשורר.

הנושאים "הכבדים" והמאיימים הללו, מציקים לאדם משחר האנושות, "עטופים"  בשיר באמצעות טכניקת ההיפוך-מטאפורת הגוף כבגד הנפשט מדי לילה ונלבש בבוקר-ההפתעות בתובנות המשתנות עם כל שורה, והתיאור הגרפי "המצויר". אמצעים אומנותיים אלה מרככים את הבהלה ומעלים חיוך על-פני הקורא, שנשאר אניגמטי לגבי תובנותיו ורגשותיו המתעוררים בו עם קריאת השיר, במהלכו ובעיקר בסופו המפתיע.

פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות

---

[i] אפלטון סבור  שהגוף הוא חלק מהעולם החומרי והנשמה היא חלק מעולם האידאות והיא נצחית. הפילוסוף היווני האמין שהנשמה מאוחדת באופן זמני עם הגוף ושהם נפרדים במוות כאשר היא חוזרת לעולם האידאות. מאחר שהנשמה לא קיימת בזמן ובמרחב, כמו הגוף, יש לה גישה לאמיתות אוניברסליות. עבור אפלטון אידאות או צורות הן מציאות אמיתית ונחוות על ידי הנשמה. הגוף הוא ריק בכך שאין לו גישה למציאות המופשטת של העולם אלא רק לצלליו.