"של עכברים ואנשים" – ביקורת / מאת פנינה תל דן

"של עכברים ואנשים" – ביקורת / מאת פנינה תל-דן

א.      "של עכברים ואנשים"-נובלה רגישה אך לא רגשנית

סטיינבק הצליח להרטיט את ליבי בנובלה "של עכברים ואנשים". ברגישות רבה, אך בטון מינורי הנמנע ממבע רגשני, נפרשת עלילת הספר על פני שלושה ימים. בשלושה ימים בלבד מתוודע הקורא לחברות אמיצה ויוצאת דופן, שאינה תלויה בדבר, בין שני נוודים שחלומם לחיות כאדונים לגורלם בחוותם מייחד, אותם משאר הדמויות הבודדות החיות בחווה, ליד עיירת הבדידות "סולידד", אליה הגיעו להשכיר עצמם לעבודה.  סטיינבק עיצב ביד אמן  את תקופת השפל הכלכלי בדרום ארצות הברית של שנות השלושים של המאה הקודמת. זו תקופת המשבר  הכלכלי הגדול אשר כילה כל חלקה טובה במרקם האנושי של האומללים חסרי הכל, שהיו קורבנותיה.

תחילה, קראתי את התרגום העברי של טל ניצן, שהצליח באמצעות הרפליקות והדיאלוגים הקצרים בין הדמויות   ושימוש בשפה "הרזה" להעביר, גם דרך התרגום, את צחיחות בדידותן של  גיבורי הנובלה, שאומללותם אינה מתבטאת  רק במעמדם הסוציו-אקונומי הנמוך-היותם  נוודים חסרי כל, עניים העובדים בעד פרוטות לפרנסתם. סטיינבק מבקר באמצעותם נכותם הפיזית והנפשית של גיבוריו, מקור אומללותם, את נכותה של החברה האמריקאית של אותה תקופה. חברה שהיא קורבן לאינדיבידואליזם הקפיטליסטי, ברדיפה אחר ההישגיות והעושר המובטח, חברה שמאפיין אותה הוא חסך של ערכים ומוסר וחוסר יכולת להכיל את הזר, השונה, החלש ויוצא הדופן בקרבם. נכות גיבורי הנובלה  נובעת מחוסר יכולתם לרקום מערכת יחסים חברתית, בעלת משמעות וערבות הדדית, בלא המצוד אחר הרווח והתועלת שבצדה.

רבות נכתב על עיצובם המתוחכם והמורכב של ג'ורג' ולני בנובלה ועל מערכת היחסים הסבוכה ויוצאת הדופן ששררה ביניהם.  מערכת יחסים  המושתתת על  אחווה גברית, נאמנות, ערבות הדדית והקרבה. חברותם  ייחדה אותם  מהאספסוף שאכלס  את החווה בה עבדו.  קראתי את הנובלה בנשימה עצורה,  למרות השפה היום-יומית, הראליסטית  ו'הרזה'.     בקריאת הספר הצלחתי להתערות בזמן, במקום ובתקופה,  בעיקר לאחר שקראתי גם את שפת המקור והתרשמתי מהעגה הדרומית שסטיינבק שם  בפי דמויותיו. העלילה מונעת באמצעות הדיאלוגים שהושמו בפי הדמויות. הדמויות המאכלסות את החווה עוצבו בתיאורים ארכיטיפים המייצגים תכונות אנוש חברתיות.  ביד אמן העלה סטיינבק   לתחייה את הנוודים חסרי התקווה של הדרום הנמק בחוסר כל בתקופת השפל הכלכלי באמריקה.

 במארג העלילה, שנתווה בכישרון רב, סטיינבק עשה שימוש מתוחכם בטכניקות ספרותיות שונות לעיצוב המוטיבים, המטאפורות ולבטא באמצעות התנהגות גיבוריו ביקורת חברתית- תקופתית נוקבת על החברה האמריקאית.

ביקורת זו, העומדת במבחן מעבר לזמן ולתקופה ונוגעת אף לתקופתנו אנו ולמדינות נוספות בעולם הסוגדות לחומרנות ולרכושנות וקיים בהן אוטיזם חברתי הבא לידי ביוטי בבדידות חברתית ובהדרת השונה והחלש בחברה.

 סטיינבק נתן מקום של כבוד בנובלה "של עכברים ואנשים"  לרגשות והתלבטויות נפשיות של גיבוריו  המועברות בצורה חסכונית, מדויקת ורגישה כמעט עד לגבול הפיוט, דרך הדיאלוגים שהוא שם בפיהם, ודרך תיאורים של חיצוניותם ושל הסביבה והתקופה בה הם חיים. סטיינבק נזהר לא להכביר בתיאורים ונזהר מאוד לא לבוסס ברגשנות  יתרה, שהייתה מקלקלת לקוראיו את הרושם העז של  מאבקם חסר הסיכוי  של גיבוריו ב'מלכודת העכברים של החיים' בה הם לכודים.

אחד התיאורים הבודדים והמרגשים מאפשר לקורא,  באמצעות המספר "הנוכח-נפקד", הצצה  לנבכי מחשבותיו הסוריאליסטיות של לני, הענק רפה-השכל, על הארנב הענק והצבעוני המדבר אליו,  רגע לפני מותו. תיאור זה  הוא אחד מיני רבים המטרימים  את סופה הטראגי של   העלילה - את  הירייה של ג'ורג' בעורפו של לני.

תיאור נוסף המשאיר את הקורא עם דמעות החונקות את גרונו,  ומסרבות להקל את הרגשת האובדן האופפת את נעילת הסיפור - הוא המאבק הנפשי והכאב שקרע את ליבו של ג'ורג' לפני שביצע את המתת-החסד. גם ברגע גורלי זה, ג'ורג' דואג לבצע את המעשה הנורא תוך התחשבות ברגשותיו של חברו המוגבל, הוא יורה בערפו לא לפני ש"מימש״ את חלומו של לני בהבטיחו לו שמעבר לנהר מצוי "המקום"-גן העדן האוטופי-חוות הארנבים הנכספת, אותה הם עומדים לרכוש "ברגע זה ממש".

תמונת מותו של לני והתנפצות חלומו של ג'ורג', שמעתה ועד עולם יבוסס בבדידות הצחיחה חסרת התקווה והתוחלת  של גיבורי החווה- נציגי  החברה האמריקאית -  אוצרת  בקרבה גם סוג של נחמה. נחמה על-כך,  שלמרות הכל ואף על-פי כן, קיימת גם במקום אומלל זה חברות נאמנה, דאגה לזולת  ואהבה שאינה תלויה ברווח תועלתי בצידה.

 ב.      ביקורת חברתית-תקופתית הנכונה גם לזמננו ולחברתנו

אחד 'הגיבורים' המרשימים של נובלה זו היא הביקורת הנוקבת של סטיינבק על החברה האמריקאית;  על נכותם הפיזית והנפשית של גיבורי הנובלה  המייצגים חברה זו, שאומללותם צפונה בבדידותם הגדולה, בחוסר מוסריותם בחוסר יכולתם לחוש אמפטיה, אחווה אנושית שאין בה רווחים חומריים- ותועלתניים ובמוגבלותם להכיל ולכבד את החלש והשונה שבקרבם.

גם בחברה הישראלית-המודרנית קיימת תופעת הערצת האמריקניזם, האינדיבידואליזם האמריקאי והרדיפה אחר החלום האמריקאי, הסוגד להישגים חומרניים. למרות הערצה זו,  למרות חולשותינו, אנו עדיין חברה המושתתת על ערכים חברתיים של ערבות הדדית. חברה  הדוגלת בערכים מוסריים ואנושיים אותם היא מנסה להקנות לאזרחיה באמצעות החינוך ומוסדות הרווחה שהוקמו על-מנת לתמוך ולסייע לשכבות הנזקקות.

יחד עם זאת, הביקורת  של סטיינבק נוגעת לצערי אף בנו, ומהווה מעין מראה, מעין רמזור אדום שתפקידו  לאותת איתותי אזהרה, לאנשי חינוך ולקברניטי המדינה, על הסתאבותה של החברה הישראלית.

שכן, נושא הדרת החלש והשונה בחברה קיים גם אצלנו.  הדבר בה לידי ביטוי בחוסר הדאגה לאוכלוסייה המבוגרת, שבנתה את הארץ, לאחר תקומתה המחודשת מתוך אודי השואה. עתה,  המדינה אינה תומכת באוכלוסייה זו, לאחר שהזדקנה, ולא ניתן יותר להפיק ממנה  'תועלת'.  המדינה לא השכילה  לדאוג   לאיכות חייהם, למתן תמיכה נפשית, חברתית,  כלכלית  ורפואית לאלה שכוננו אותה. יתרה מזאת,  מוסדות המדינה  חומסים מאוכלוסייה זו  את הפיצויים המגיעים להם מגרמניה, פיצויים שנועדו לשפר את איכות חייהם. דוגמאות נוספות ל"רעה החולה" הפושה בחברתנו, להתעמרות בחלשים: הדרת הנשים בסקטור החרדי, יחסנו כלפי בני המיעוטים החיים בקרבנו, והדרת עדה שלמה, המופלית לרעה בכל שטחי החיים של החברה הישראלית- אך ורק  בשל צבע  עורה.

וקיימים מקרים נוספים שרק מיעוטם קיבלו חשיפה תקשורתית; אני נזכרת בחלחלה באותו זוג מבוגר, היא מורה בדימוס שחלתה בסרטן והוא גמלאי של משרד הביטחון,   שלא קיבלו  תמיכה נאותה מהממסד והחליטו לשים קץ לחייהם. ואותו סב שדאג לגורל נכדו האוטיסט (כיוון שלא נמצא מוסד ראוי בשבילו) והחליט לשים קץ לחייהם. ורבים, רבים לצערי הנמקים בבדידותם, כאשר החברה, המצקצקת בצדקנות עם היוודע מותם, לא עשתה דבר לגבות אותם, להושיט להם  תמיכה ולהכילם בקרבה בכבוד. שכן כוחה של  החברה נמדד - ביכולתה להכיל ולתת קיום בכבוד לחלש וליוצא הדופן שבקרבה.

אשר על-כן, המלצתי ללמד  נובלה זו  היא;  לעגנה ברקע ההיסטורי המייחד אותה, לנתח את השפה המיוחדת, את טכניקות עיצוב הדמויות, את המסרים והמשמעויות שלה,  אך לא לוותר, ולהקדיש  זמן לביקורתו החברתית של סטיינבק העולה  מהנובלה. ביקורת חברתית, המהווה איתותי אזהרה וקווים אדומים לחברה בת זמננו, המתקשה להכיל בקרבה את החלש והשונה.

פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות

הדהוד משמעות שם הנובלה והמוטו שלה לאורך היצירה/פנינה תל דן

הדהוד משמעות שם הנובלה והמוטו שלה לאורך היצירה/פנינה תל-דן

השם של הנובלה, "על עכברים ואנשים",   לקוח מהשיר "לעכברה" מאת רוברט ברנס (1785)

אך לעכברונת, לא בך  לבדך מוכח

שכל חזון עלול להיות ענין מופרך:

המשובחות בתוכניות של עברים ואנשים/

דרכן תדיר כה הפכפך,

ואין הן מותירות אלא יגון וכאב

במקום האושר המובטח.

הקשר בין ציטוט המוטו של הנובלה  לעלילה ולדמויות המופיעות ביצירה:

הציטוט דן בניפוץ אשליות ותקוות. כל  חזון וחלום לגבי עתיד מאושר, כל תכנית ולו המשובחת ביותר, של עכברים  ושל אנשים, המושווים לעכברים, סופם להיות מופרכים. ה'גורל', לוכד את חלומות בני האנוש במלכודת העכברים של החיים הצחיחים, מצמית ומפריך את תכניותיהם, את חלומותיהם ולאחר ההתפקחות האכזרית, שהחיים מזמנים להם, נותר אך ורק יגון וכאב במקום השאיפה לאושר המובטח.

הציטוט יחד עם שם הספר "של עכברים ואנשים"- המהדהד לאורך עלילת הספר, המתרחשת במהלך  שלושה ימים בהם מגיעים ג'ורג' ולני לחווה ליד עיירת הבדידות, "סולידד" ומשכירים עצמם לעבודה בחווה הסמוכה -  מהווה רמז מטרים  לגורלם הטראגי של גיבורי הספר.

גורל הגיבורים בספר דומה לגורלם הטראגי של  העכברים הלכודים במלכודת העכברים. ג'ורג' ולני לכודים במלכודת ה'גורל' המפריך את תקוותיהם, את חלומותיהם לאושר והופכם באחת ליגון עם הוצאתו להורג של לני בידי ג'ורג'.

ג'ורג', שבמחווה מצמררת של אהבה, נאמנות ודאגה לגורלו של לני 'מחבקו' למוות - ומבטיח לו את 'מימוש' חלומו. את הגעתו ל"מקום" המובטח, ל"מקום" הנכסף, לחווה האוטופית, נושא חלומם המשותף.  הוא עושה זאת  כדי להצילו מלינץ', כיוון שלני  נרדף וניצוד כחיה מסוכנת  על-ידי אנשי החווה, כיוון שרצח  מבלי משים  את אשתו של בנו של הבוס, לאחר שנענה לפיתוייה  ללטף  את תלתלי המשי שלה.

ג'ורג' ממית את לני בהמתת-חסד בירייה בעורפו, ומצילו בכך לא רק מגורל רע ממות, אלא גם מההתפקחות האכזרית מחלומם-עבור לני חלומו, ללטף ארנבים בצבעים שונים, ממשיך להתקיים.   

גם אם ג'ורג' היה מצליח להציל את לני מלינץ' בוודאי שלא יכול היה לחלצו  ממאסר עולם, או מאשפוז בבית-חולים לחולי-נפש - גורל שהוא מר ממוות עבורו. לכן, הירייה בעורפו, המהדהדת את אכזריות הירייה בעורפו של כלבו של קנדי, מתקבלת על-ידי הקורא כמעשה של חמלה ואכפתיות. שכן, במעשה זה, ג'ורג'  מציל את לני  מהתעללות אנשי החווה, ושל החברה האמריקאית באותה תקופה, בשונה ובחסר הישע.

לאורך כל הספר ישנם רמזים מטרימים על  עכברים, וכלבים מומתים -שלני הענק רפה-שכל, שאינו מודע לכוחו ההרסני,  ולהבדל בין המותר והאסור-מלטפם עד מוות. רצונו של לני במגע וברוך אינו מבדיל בין עכבר לאישה ואהבתו הופכת עבור מושאי אהבתו למלכודת מוות.

"לא-לא רק עכבר מת, ג'ורג'. אני לא הרגתי אותו . בחיי! מצאתי אותו. מצאתי אותו מת" ( שם, עמ' 14).

 "אני לא עשיתי שום  דבר רע ג'ורג'. אני רק ליטפתי אותו"(שם, עמ' 18).

" אני לא לוקח אותו סתם כי אני רשע. העכבר הזה לא טרי, לני; וחוץ מזה, אתה שברת אותו בליטופים שלך. תמצא עכבר חדש שיהיה טרי. ואני ארשה לך להחזיק אותו אצלך כמה זמן"(שם, עמ' 18).

"...זאת היתה הדודה קלרה שלך. והיא הפסיקה לתת לך אותם. אתה תמיד הרגת אותם"(שם, עמ' 19).

"...הייתי מלטף אותם, ודי מהר הם היו נושכים לי את האצבעות ואני קצת לחצתי להם על הראש ואז הם היו מתים-כי הם היו כאלה קטנים. הלוואי שיהיה לנו ארנבים עוד מעט , ג'ורג'. הם לא כאלה קטנים" ( שם, עמ' 19).

״הצרה עם העכברים שתמיד אתה הורג אותם״. ...בהזדמנות הראשונה אני אתן לך כלבלב אולי אותו לא תהרוג"( שם, עמ׳ 22).

גיבורי הספר בחווה הם אנשים בודדים, אנשים המייצגים  פגמים ומומים פיזיים ונפשיים, שלמרות בדידותם וחולשותיהם, במגעם עם החלשים מהם הם מראים חוסר חמלה וחוסר מוסריות וממהרים להתעמר בהם. בסופו של דבר לכל הדמויות בספר מובטח רק "יגון וכאב במקום האושר המובטח."

לני ענק, שכוחו הפיזי הרב ואהבתו למגע וליטוף הם אלה שיביאו לאובדנו. ג'ורג,' החי באשליה שידידותם,  אחוות הגברים שלהם, המייחדת אותם משאר הנוודים, תשמור עליהם ותבטיח את מימוש חלומם, מתפקח עד מהרה, ומבין שאף הוא נלכד ב'מלכודת העכברים' האכזרית של ה'גורל', של החיים,  ואף אושרו מתנפץ עם מותו של ידידו ובן חסותו המוגבל.

סטיינבק עיצב לכאורה שלל דמויות בספר. דמויות אלה נראות שונות אחת מרעותה, אולם המשותף לכולם הוא גורלם האומלל- 'מלכודת העכברים' בה נלכדו בשל נכותם הפיזית והנפשית.

 כל אחד מגיבורי הספר מייצג בצורה סמלית חולשות פיזיות ונפשיות של  תכונות אנוש. המשותף לכולם הוא צחיחות חברתית עמוקה, שמקורה בבדידות –תוצאה  של נכות פיזית ורגשית.

חלק מהדמויות משלימות עם מצבן בהכנעה, ומבוססות בחייהן חסרי התוחלת אבודים בצחיחותם הרגשית. הגם שלעתים, אנו עדים  לניסיון התרסה כנוע לשינוי גורלם, הם מעיזים לקוות, לחלום - להשתייך למקום, להושיט יד למערכת יחסים משמעותית. כל זאת,  בתקוות-רגע שברירית, כשלני וג'ורג' משתפים את קנדי וקרוקס  בחלומם לקנות חווה משלהם ולחיות בה חיים צנועים ועצמאיים, כאדונים לגורלם.

האנשים הללו אינם חולמים על עושר מופרז או על זהב וחלומם אינו בלתי ניתן למימוש בתנאים נורמליים. אלא שהשפל הכלכלי הגדול וגורלם הממלכד אותם בנכותם הפיזית והנפשית מונעים מהם לממש את חלומותיהם"[i] .

אשתו של קרלי רוצה להיות  שחקנית-גם לה חלום כמו ללני וג'ורג'- וקנדי וקרוקס מבקשים אףֿ הם להיות שותפים לחלום האמריקאי, הפשוט לכאורה, אך שנות השפל והמשבר הכלכלי הגדול  מנפצים את מושאי חלומם. חלום שבתנאים רגילים ועל-ידי אנשים רגילים ניתן היה לממשו.

 הקורא יחד עם המספר המובלע, מבין שגיבורי הספר שוגים באשליה כיוון שבתנאים האכזריים של תקופתם, הטוב ביותר לו הם מסוגלים הוא  לנסות ולשרוד ב'מלכודת העכברים' של חייהם חסרי התכלית והתקווה.

 עובדי החווה מייצגים חולשות אנוש הבאות לידי ביטוי בתגובותיהם אל לני.  ובהתנהגותם אחד כלפי השני. בעיצוב התנהגות אנשי החווה מועבר לקורא מסר שבתקופה קשה זו,  באמריקה, לא רק החזקים מתעמרים באומללים הסרים למרותם,  אלא דווקא  החלשים עושים זאת לחבריהם ברגע שמתגלה להם מצוקתם.

 "קרוקס, שגבו העקום העניק לו  את כינויו, שחור ציני ובודד הזוכה לצריף משלו רק בגלל גזענות טהורה, בודק את גבולות הרוע שלו בהבהילו את לני עד דמעות כאשר הוא אומר לו שג'ורג' הלך כנראה לבלי שוב  וכי הוא לני, נדון להישאר לבדו בעולם" (שם).

 "אשתו של קרלי -דמות המזוהה רק כאשתו של קרלי, בנו של "הבוס"  שנישואיה רעים וחייה משמימים וכל רצונה לפתות כל יצור אנוש הנקרה בדרכה  על-מנת לזכות במגע אנושי ובחום-מאיימת על קרוקס שתעשה בו לינץ', איום אכזרי וכלל לא מופרך בתקופה האמורה"(שם).

קרלי בנו של הבוס השואף להיות בריון ולהשית את מרותו על עובדי החווה ששאיפתו לכוח, כשהוא מנוצל להתעמר ולרדות בחלש, מקורה בחולשתו שלו (שם ).

סטיינבק מעצב את דמותו של לני בצורה מתוחכמת המציגה בפנינו תמונה מורכבת;  חולשתו ההרסנית  של לני ה"מלטף" עד-מוות את מושאי אהבתו, מקורה דווקא בכוחו הפיזי הבלתי נשלט, במוגבלותו השכלית, חוסר זכרונו  ובחוסר מודעותו  לתוצאות השימוש בכוח זה. תיאורו החייתי (דוב, סוס , כלב, טלה וכו')  לוכד  אותו בתמימות של ילד ובתמימות של חיה הלכודה במאווייה בלא שליטה, בלא אחראיות  למעשייה -    חסרת הגנה לתוצאות מעשייה.   

"בהתנהגויות אנשי החווה נעדר כמעט לחלוטין הממד המוסרי איש - איש לנפשו ומי שמסיים את תפקידו בדרך זו או אחרת, סופו שייזרק לכלבים"(שם).

 קנדי, פועל החווה הזקן, נכה קטוע יד, חושש לעתידו הקודר  לאחר שעקב הזדקנותו ונכותו לא יוכל להביא יותר תועלת בחווה.  לקנדי כלב מזדקן (פראפראזה לחייו) אותו גידל מאז היותו גור. קרלסון,  מחליט להוציאו להורג  רק כי הוא זקן מידי ומסריח את מגורי הפועלים. קנדי מבכה את  מר גורלו של כלבו (מבכה את גורלו שלו,  מבכה   את חוסר התוחלת   של חייו. חיים חסרי מטרה ומשמעות): " הייתי צריך לירות בכלב בעצמי, ג'ורג'.  לא הייתי צריך לתת למישהו זר לירות בכלב שלי"(שם ).

קנדי אומר דברים אלה כאשר פניו  מוסבות אל הקיר. במעין התוודות חושפנית על אזלת ידו בלקיחת אחריות על המתת כלבו.  בהכאה זו על חטא  אין ערעור על הריגת כלבו, כאילו הוא נכנע ללא עוררין למוסכמה החברתית האכזרית שזה נורמטיבי לחסל מישהו  חסר תועלת, ורק  מבקש שזה ייעשה על-ידי אדם קרוב ולא כלאחר-יד. ההבדל הוא  שבהמתת הכלב אין לא חסד ולא רחמים, והיא פראפראזה של המתת-החסד של אדם, המתתו של לני  המהדהדת לאורך כל העלילה עד לסיומה.

פרפרזה זו מדגישה את המסר של סטיינבק   שלמוות הזה השלכות וקורבנות רבים: הרחמנות הגדולה כלפי לני היא  האכזריות הפטאלית  כלפי הנשארים מאחור. אכזריות כלפי  ג'ורג' ( ואף כלפי חלומם השברירי של קנדי וקרוקס) שהירייה בעורפו של לני המתנפצת בוואדי,  מנפצת אף את חלומם  על רכישת החווה האוטופית.

המתת-החסד של לני  דנה את  קרוקס, קנדי וג'ורג' לחיים חסרי תוחלת ותכלית. למרות החופש החדש הנקרה בחיי ג'ורג ', עם מותו של לני, זהו חופש לבוסס בצחיחות החיים, עם  כל האספסוף הלכוד כמותו  ב'מלכודת עכברים' אכזרית. 

פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות

 

---

[i] "על עכברים ואנשים-"Of Gentle Giants , הבלוג של עדנה שמש, http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=20898&blogID=165"gk

החלום ורמזים מטרימים לניפוצו ב"של עכברים ואנשים " לג'ון סטיינבק/פנינה תל דן

בפתיחת הנובלה אנו מתוודעים  אל לני ואל ג'ורג' לפני הגעתם אל החווה. בדיאלוג המתקיים ביניהם אנו שומעים על החלום שלהם לגבי עתידם

א. החלום:

"קולו של ג'ורג העמיק. הוא חזר על מילותיו בקצב, כאילו אמר אותן פעמים רבות קודם לכן. "בחורים כמונו שעובדים בחוות, הם הבחורים הכי בודדים בעולם. אין להם  משפחה. הם לא שייכים שום מקום. הם באים לחווה לעבוד ולעשות כסף, ואז הולכים לעיר ומפוצצים את כולו,  ואז הם עוד פעם קורעים את עצמם בחווה אחרת. אין להם בכלל למה לחכות"......"אצלנו זה לא ככה. לנו יש עתיד. לנו יש מישהו לדבר איתו, מישהו שאכפת לו עלינו. אנחנו לא צריכים לשבת  בשום באר ולפוצץ את הכסף שלנו רק כי אין לנו שום מקום אחר ללכת אליו. אם אחד הבחורים האחרים נכנס לבית-הסוהר, הוא יכול להירקב שם בלי שאף אחד ישים עליו . אבל לא אנחנו".....יום אחד - אנחנו נאסוף את כל הכסף ויהיה לנו בית קטן וכמה אקרים ופרה וכמה חזירים ו-"

"ואנחנו נחיה רק על משמני הארץ". צעק לני "ויהיו לנו ארנבים....תספר על מה שיהיה לנו בגינה, ועל הארנבים בכלובים, ועל הגשם בחורף, ועל התנור, וכמה סמיכה תהיה השמנת מעל החלב, שבקושי אפשר לחתוך אותה. תספר על זה ג'ורג' "......טוב אמר ג'ורג' , " יהיו לנו גן ירק גדול, וכלוב ארנבים, ותרנגולות. וכשירד גשם בחורף, אנחנו פשוט נגיד  לעזאזל העבודה, ונדליק לנו אש בתנור ונשב ממול ונקשיב לגשם שיורד על הגג...". סטיינבק, ג'ון, 2011, "של עכברים ואנשים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, כינרת עמ'  23-24.  

ב. ייחודו של החלום של לני וג'ורג' לאור התקופה

הספר נכתב ב-1937 בעקבות אירועי השפל הכלכלי בארצות הברית. סטיינבק עצמו התנסה כעובד כפיים בתקופה זו וחי בין האומללים שאיבדו הכל במשבר הכלכלי הגדול.

כעיתונאי עבר לרוחבה של הארץ וסקר את חייהם של חסרי הבית, הנוודים, שנאבקו לשרוד את התקופה האיומה הזו. הוא חי בין האנשים אשר השכירו את עצמם ובני משפחתם לעבודות דחק "מצאת החמה עד צאת הנשמה".

פועלי דחק , שעבדו בעבודה קשה עבור פרוטות ולבסוף עדיין היו חסרי כל, חולים ורעבים ללא קורת גג . רבים מהחוואים איבדו את חוותם ונשארו חסרי כל. האריסים נאלצו לראות את הבנקים הורסים את בתיהם ומעקלים את האדמה עליה ישבו דורות רבים. הבורסה קרסה, ומעמד הביניים הדרדר והצטרף לשכבת העניים.

למרות הכל עדיין פעם בלב האומללים החלום האמריקאי ששם דגש על המאמץ וההישגים של האינדיבידואל.

הטמעת האשליה שאם האזרח  האמריקאי  המצוי  יעבוד קשה,  בנחישות ולאורך זמן, הוא  יממש בסופו של דבר את חלומו.   חלום חומרי על בית הפרוורים המאובזר. בית עם חצר קטנה וגדר הלבנה בה ישכון לבטח עם אשתו, שני ילדיו וחית המחמד שלו, כשעתידם ועתיד ילדיהם (להם יוכל להבטיח השכלה נאותה) מובטח בזכות חריצותו ועבודתו הקשה. החלום האמריקאי הטיפוסי הוא חלום של השגיות חומרנית כפרס על עבודה מאומצת, קשה ונחושה.

חלומם של לני וג'ורג' הוא חלום על אחווה גברית. חלום משותף לחיים עצמאיים בחווה בה יגדלו ירקות בגן ירק גדול ומיליוני ארנבים, בעלי פרווה בצבעים שונים, כדי שלני יוכל ללטפם.

חלומם של לני וג'ורג' הוא חלום ייחודי באחוות הגברים שלהם, באכפתיות של האחד כלפי השני. חלומם מייחד אותם משאר הנוודים הבודדים המשכירים עצמם בחוות עבור פרוטות והחיים בבדידות ובחסך למגע אנושי ולחלום בו יממשו את מאווייהם.

חלומם  של לני וג'ורג' מוציא אותם מבדידותם ומאפשר להם להוסיף נופך של רגשות לחייהם המשמימים.  להם יש חלום, אידיאל לעצמאות ואהבה הדדית באותה עיירת בדידות "סולידד"- עיירה אליה ברחו ממקום עבודתם הקודם בתקווה שהפעם יוכלו לממש את חלומם.

ג. הרמזים המטרימים לגבי סיכוייו של החלום להתגשם.

להלן מוטיב העכברים המפוזר לאורך הפרק הפותח את הספר ומטרים את סופו הטראגי:

"לא-לא רק עכבר מת, ג'ורג'. אני לא הרגתי אותו . בחיי! מצאתי אותו. מצאתי אותו מת" (שם, עמ' 14).

" אני לא עשיתי שום דבר רע ג'ורג'. אני רק ליטפתי אותו" (שם, עמ'18).

" אני לא לוקח אותו סתם כי אני רשע. העכבר הזה לא טרי, לני; וחוץ מזה, אתה שברת אותו בליטופים שלך. תמצא עכבר חדש שיהיה טרי. ואני ארשה לך להחזיק אותו אצלך כמה זמן" (שם, עמ' 18).

"...זאת היתה הדודה קלרה שלך. והיא הפסיקה לתת לך אותם. אתה תמיד הרגת אותם" (שם, עמ' 19).

"...הייתי מלטף אותם, ודי מהר הם היו נושכים לי את האצבעות ואני קצת לחצתי להם על הראש ואז הם היו מתים-כי הם היו כאלה קטנים. הלוואי שיהיה לנו ארנבים   עוד מעט , ג'ורג'. הם לא כאלה קטנים"(שם, עמ' 19).

״הצרה עם העכברים שתמיד אתה הורג אותם״...בהזדמנות הראשונה אני אתן לך כלבלב אולי אותו לא תהרוג״ (שם, עמ׳ 22).

כבר בפרק הראשון ג׳ורג׳ רואה את הנולד ומכין דרך מילוט ללני ומלמדו כיצד ואיפה להסתתר במקרה וייכנס שוב לצרות:

״ ...במקרה ותסתבך בצרות כמו תמיד אני רוצה שתבוא בדיוק למקום הזה ותתחבא בשיחים״ (עמ' 25).

רמזים מטרימים נוספים הם: אזכור מקומות העבודה הקודמים שג'ורג' מאבד בשל מעשיו הרעים של לני (להם אין הוא מודע) המאלצים אותם לברוח. מעשים הכופים על ג'ורג' לוותר על חייו ולהיחלץ לעזרתו ולחלצו מצרות.

"...ובמקום כל זה מה יש לי״ , המשיך ג׳ורג׳ בזעם. ״רק אתה! שלא מסוגל להישאר בשום עבודה ובגללך אני מאבד כל עבודה שיש לי ומתרוצץ בכל הארץ כל הזמן. וזה עוד לא הכי גרוע . אתה מסתבך בצרות, אתה עושה דברים רעים ואני צריך להציל אותך״. (שם, עמ׳ 20).

אזכור המעשה האחרון בעטיו הם ברחו ממקום העבודה האחרון-ליטופו האובססיבי של לני את שמלת האישה : ״רק רציתי למשש את השמלה של הבחורה הזאת - רק רציתי ללטף אותה כאילו היתה עכבר-...״ (שם, עמ׳ 20). זהו רמז מטרים לכוחו האובססיבי של לני, שאהבתו לדברים רכים, משיים ופרוותיים, בלא שימת לב לכוחו הרב, בלא שיבדיל בין המותר והאסור, ייגרמו לאובדנו.

בחווה אליה הגיעו, לני נענה לבקשת אשת בנו של הבוס ומלטף את תלתלי המשי שלה, באהבה מצמיתה, עד שהוא שובר את מפרקתה מפחד ואהבה. אהבתו וכוחו הבלתי נשלט גורמים בסופו של דבר לאובדנו של לני, להוצאתו להורג על-ידי ג׳ורג׳.

ג'ורג' יורה בעורפו של לני במחווה מרגשת ומצמררת של הוצאה להורג. הוצאה להורג שהיא מוות מתוך רחמים - מותו של לני הוא מותו של חלומם האוטופי - ניפוץ תקוותם לחיי אושר של משמעות ותכלית.

פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות