יום שבת, 31 בדצמבר 2011

האריות כמקור לתעצומות הנפש של הזקן ב"הזקן והים"לארנסט המינגוויי/ פנינה תל דן


הזקן והים" הוא מסע פיזי ונפשי של זקן עני, שמזלו בגד בו והוא אינו מצליח לדוג במשך 84 ימים רצופים. בשל חוסר מזלו הוכרח לדוג לבדו שכן, עוזרו, הנער לו שימש כחונך וסב, הוכרח על-ידי משפחתו  לדוג על ספינה שהמזל לא נטשה.  בעבר היו לסנטיאגו מסעות דייג מוצלחים, עטורי שלל רב. עתה, ביום ה-85, הוא מחליט  להתעלות  מעל חיבוטי צלקות התבוסה של חייו, לשנס מותניו  ולצאת  למאבק אחד נוסף על-מנת להוכיח לעצמו ולסביבתו שהוא יכול לשנות את מר גורלו.

לאחר השקיעה, בתום מאבק סיזיפי נוסף עם דג החרב האימתני, לאחר לילות ללא שינה, כאשר נראה שדג החרב גובר עליו ומטלטל את סירתו על גליו הסוערים של אוקיינוס החיים האין-סופי, הוא מחליט, חבול, פצוע ומצולק, שלא הכל אבוד. למרות הכל ואף על-פי-כן, הוא בטוח שניצחונו עדיין בהישג יד. עליו לישון, ולו רק "עשרים דקות  או חצי שעה " על-מנת לצבור כוחות, להתאושש ולצאת ממאבק איתנים זה כאשר ידו היא על-העליונה.

בעמ' 59 הזקן חולם חלום טוב,  צבעוני ומלא חיים על מרחביו של החוף הצהוב והארוך, בו יורד אריה ראשון ולאחריו מגיעים עם רדת החשכה אריות נוספים. בניגוד לטלטלות מאבק האיתנים בדג החרב הגדול; בניגוד לסכנות של מרחבי האוקיינוס הקיומי – בחלומו, אריה גדול מטייל לבטח בחוף מבטחים צהוב וארוך. האריה, מלך החיות, סמל לכוח ושליטה, אינו בודד (בניגוד לסנטיאגו הבודד על סירה בלב ים) אלא אחריו באים אריות נוספים, מקורות נוספים של כוח, המוסיפים אף הם חוזק וביטחון לחולם. לאורך היום הזקן מתמודד עם הקשיים, אך בלילה, בכוח נפשו בהתעלות רוחו, הוא מתנתק. סנטיאגו שוקע בחלום מפויס, הוא חולם על מקומות של כוח ומסעות של הצלחה, חלום של ביטחון, שמסייע לו לאזור את תעצומות הנפש, את האריה שבנבכי נפשו, למאבק נוסף שסופו-הניצחון המיוחל. לחצי שעה סנטיאגו  משוחרר ממאבקים ותבוסות. לחצי שעה- הוא מאושר.

במשך שלושת ימי המאבק הקשה של סנטיאגו עם דג החרב הענק, אויבו ואחיו למלחמת ההישרדות הקיומית בנפתולי החיים ואיתני הטבע, הוא הבין שזיקנתו-עקב האכילס שלו-מקור חולשתו הפיזית,  היא גם מקור כוחו. ניסיון החיים העשיר  שצבר, כוח תבונתו, תכסיסיו וניסיונו, רב השנים, במאבקים עטורי הצלחות, התעלותו על מפלות קודמות-הם מקור כוחו. ביום השליש הצליח סנטיאגו,  במאבק איתנים, של התעלות הנפש על חולשת רפיון הגוף המזדקן,  לגבור על דג החרב. אך ניצחונו , מפואר ככל שיהיה, הפך עד מהרה למפלה ניצחת. כוחות הטבע "האובייקטיביים", בדמות הכרישים "חסרי הרחמים", נישלו אותו משללו והותירו בידיו שלד ענק של דג חרב מיתולוג-סמל למאבקו ההרואי, חסר הסיכוי, של הזקן לשרוד בטלטלות הקיום מול איתני הטבע.

אחד הרעיונות המרכזיים  בסיפור הוא התאוששות רוח האדם ממשברי החיים. סנטיאגו מלא ביטחון ותקווה שלא הכל אבוד. הוא בטוח בכוחו להתעלות על מצבו הפיזי הירוד, על תבוסתו מול האוקיינוס הקיומי, ועל המפלה הקשה שנחל הרף ניצחונו על דג החרב. גם הנער, המקבל פניו באהבת אין-קץ והערצה, מבטיח לו שהוא יביא את מזלו עמו והם עוד יצאו יחדיו למסעות דייג נוספים בהם, פורטונה, אלת המזל, תאיר להם פנים.

הרומן מסתיים בתיאור תמונה שלווה, כמו מתוך סיפור אגדה[i] על הזקן שנופל[ii] לתוך  זרועותיה של שינה מנחמת, מחזקת  ומבריאה, שינה מלאת תקווה, בה הוא חולם על אריות חופשיים וחזקים, על מסעות העבר עטורי התהילה ואולי אף על מסעות עתידיים של תהילה וניצחון.

זהו סיום מפויס, מלא תקווה. אושרו של סנטיאגו מהחלום הראשון, משליך על אושרו של החולם בסוף היצירה. מוטיב חלום האריות מחזק בסיום היצירה את אחד המסרים המרכזיים שברומן- התאוששותו, התגברותו על רפיונו-הפנימי, של הזקן[iii] (של האדם)-על מכשולים חיצוניים, על  טלטלות החיים ותהפוכות הגורל.  

פנינה תל-דן  © כל הזכויות שמורות





[i] "במעלה הדרך, בבקתתו..."שם, עמ' 90.
[ii] בתנועת הצלוב- פניו כלפי מטה וידיו פשוטות לצדדים.
[iii]  של המינגוויי הסופר

יום שישי, 30 בדצמבר 2011


רסיסים ביוגרפיים ב"הזקן והים" לארנסט המינגוויי/פנינה תל דן



בשנת 1949 ארנסט המינגווי כתב את  הספר [i]"מעבר לנהר אל בין העצים". ספר זה הוגדר  בקרב מבקריו  ככישלון ספרותי. רבים ממבקריו סברו שקרנו ירדה ושוב אין הוא נמנה יותר עם עמודי התווך של הספרות המודרנית או הקלאסית.

הוא נחשב לסופר ש"נס ליחו".  הביקורות הארסיות וההרסניות שספג השפיעו עליו  ולכן בתחילת  שנות החמישים לא הרבה לכתוב. בתחילה, הכישלון הצורב של ספרו "מעבר לנהר אל בין העצים"  גרם לו לרפיון נפשי ושיתוק ספרותי. את רוב זמנו בילה במסעי-דייג, צייד וגילה עניין במלחמות שוורים. פעילותו המוקצנת והמאצ'ואיסטית הסתירה את המתרחש בנפשו, את מאבקיו הפנימיים, לשרוד כסופר ולהגיע מבחינה ספרותית למחוזות שמלבדו אף אדם לא כבש קודם.

המינגוויי היה נחוש  להוכיח לעצמו ולעולם כולו כי עדיין כוחו במותניו. הוא כמו סנטיאגו, הדייג הזקן יצא לבדו למלחמתו באוקיינוס החיים, חסר הרחמים והתובעני, לדוג את יצירת הברבור שלו, את היצירה שתנחיל לו חיי אלמוות. יצירה שתנציח אותו כסופר שמעצב את חיי הנפש של גיבוריו בצורה ביהביוריסטית דרך התנהגותם, דרך בחירתם להמשיך ולהילחם, למרות הכל ואף על-פי-כן,  ודרך השיח הפנימי שלהם.

המינגוויי  הוכיח אמנם שהוא הצליח להתעלות מעל תבוסתו  בכישלון ספרו הקודם, כאשר בשנת  1952 יצא סיפורו "הזקן והים". הסיפור מבוסס על כתבת שטח בשם [ii]"המים הכחולים"  שסקר  המינגוויי,  בהיותו כתב בשנת 1936, בשביל השבועון  "אסקווייר". הכתבה עסקה  בקורותיו של דייג זקן , הנאבק בלב-ים עם דג ענקי.  לאחר שלושת ימי מאבק נואש הוא מצליח להתגבר על הדג , אלא שהוא עצמו מגיע לידי אפיסת כוחות . והכרישים מכלים את בשרו של הדג.

 זהו גם שלד הסיפור של "הזקן והים".  המינגוויי אשר ניגש לעבד מחדש את חומר הכתבה לסיפור,  הפך את הסקירה הריאליסטית לספרות מעולה. הוא הוסיף לשלד הכתבה  משמעויות אנושיות ופילוסופיות עמוקות. הסיפור נכתב על-פי קצב פנימי המתאים לשתי עלילותיו המקבילות; מחד גיסא, תיאור ריאליסטי  על מעשה הדייג. מאידך גיסא,  רובד נוסף המדגיש  את  המשמעות הנסתרת של מאבק האדם עם המכשולים שבדרכו.  מאבק על כיבוש פחדיו התעלות על רפיונו, כיבוש מתוך כבוד לצורך הישרדות, וניצחון הרוח על כיליון הגוף הבוגדני שהזדקן.

בפן הראליסטי, במאבק עם הכרישים או בהכנעת דג החרב, הקצב מהיר יותר ובפן הפילוסופי-אידיאליסטי של הרומן ישנו קצב איטי של התמזגות עם הטבע, של הרמוניה ושל הרהורים כמעט מדיטאטיביים  על משמעות הקיום האנושי, על בדידות האדם במאבקו בנפתולי האוקיינוס (החיים) האכזריים, על ההזדקקות לחמימות אהבת הנער. הזדקקות לחיק האנושות-האנושיות. סנטיאגו כמו הגיבור בטרגדיה היוונית נאבק עם כוחות עליונים, אך תבוסתו ברורה מראש. הדייג כמו הגיבור היווני למרות שהטיב להילחם, סופו שנחל מפלה-הכרישים הותירוהו, לאחר מאבק קשה נוסף, בחוסר כל. כי אין האדם מסוגל לנצח כוחות עליונים –"אובייקטיביים"-כוחות גורל, שבאים לידי ביטוי בכרישים שטרפו את בשר דג החרב הענקי- הכמעט אלמותי.

בסיפור "הזקן והים קיימים [iii]יסודות טראגיים שממרקים את הפסימיות שבתבוסת שיבתו של הדייג הזקן לחוף רק עם שלד הדג. הכישלון של סנטיאגו הינו חוליה בצמיחתו-התעלותו של הדייג, של האדם, על נפתולי החיים, הטבע, המקריות והגורל. השיבה לחיק האנושות לחיבוק האהבה וההערכה של הנער, מחזקת את הזקן החבוט, המצולק ממאבקי הגורל. הזקן נופל לתוך  שינה מנחמת, מחזקת  ומבריאה, שינה מלאת תקווה, בה הוא חולם על אריות חופשיים וחזקים ועל מסעות נוספים שאולי יביאו להצלחות. המסר המרכזי שברומן היא התאוששותו, התגברותו על רפיונו-הפנימי של הזקן-של המינגוויי הסופר- על המכשולים החיצוניים. ההוכחה שהוא מוכיח כי עדיין כוחו במותניו , כי עדיין מסוגל הוא לנצח במלחמת הקיום. למרות כישלון ספרו "מעבר לנהר אל בין העצים",   המינגוויי חזר לכתוב .

המינגווי החליט  לצאת להפלגה הרואית אחת נוספת, להילחם על אוקיינוס היצירה, ללכוד את המוזות. ואמנם ב-1952 הוא הצליח לכתוב  את יצירת הברבור שלו,  שזכתה להיכנס בהיסטוריה כיצירה אלמותית- על-זמנית, יצירה שזיכתה אותו בפרס פוליצר.  מלאכת מחשבת ספרותית, שזכתה להכרה הן בספרות המודרנית והן בספרות הקלאסית. זהו ללא ספק ניצחון מוחץ של המינגוויי למבקריו שהספידוהו כסופר ב-1949.

פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות











[i] יפה, א.ב. המינגווי סופר  וספר -"הזקן והים". תל-אביב: גפני , תשכ"ו, עמ' 37-51 (עמ' 37)
[ii] יפה, א.ב. המינגווי סופר  וספר -"הזקן והים". תל-אביב: גפני , תשכ"ו, עמ' 37-51 (עמ' 37)
[iii] יפה, א.ב. המינגווי סופר  וספר -"הזקן והים". תל-אביב: גפני , תשכ"ו, עמ' 37-51 (עמ' 34)

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

המסתורין מלא ההוד במטאפורת הים-אשה ביצירת המופת "הזקן והים " של ארנסט המנגווי/פנינה תל דן


מטאפורת הים-אשה : יופייה, פראותה, רכותה, חסדיה וגחמות אכזריותה


לאחר 38 שנים חזרתי לקרא את "הזקן והים" לארנסט המינגווי, מהדורת ידיעות אחרונות , 2009 בתרגומו המחודש של אלון אלטרס.
בהיותי כבת 15 קראתי את מהדורת עם עובד 1965 , שפתו הייתה ארכאית משהו אך יופייה, עומקה ועושר העיצובים השפיעו עליי כבר אז. בהיותי בת 15 הרשימה אותי התמודדות הזקן עם הזדקנותו דרך אזכוריו האובססיביים על היותו "זקן" ושאלתו, לגבי גילם של היצורים החיים שפגש במסע הדייג שלו: " בת כמה את ?"  שאל הזקן את הציפור . "האם זה מסע ראשון שלך?" (1965, עמ' 57). "..כמה כרישים הרגת מימך, דג זקן? לא בכדי ניתנה לך חנית זו שבראשך"( 1965, עמ' 127).

עתה, לאחר שאף אני עברתי מסעות כאלה ואחרים באוקיינוס  החיים שלי, מה שהרשים אותי ביצירה בת-אלמוות זו, בקראי במהדורת 2009 זה עיצוב מטאפורת הים-אשה. החושניות, הרוך, היופי, הענקת החסדים מול וביחד עם גחמות ההרס והמוות שהמטאפורה טומנת בחובה-חיקה.

" מדוע נבראו ציפורים כה קטנות ועדינות כמו הסנוניות בשעה שהאוקיינוס יכולה להיות כה אכזרית? היא נדיבה ויפה מאוד. אבל היא יכולה להיות כה אכזרית וזה קורה לפתע פתאום, והציפורים הללו שמעופפות, טובלות וצדות עם קולן הקטן והעצוב, הן עדינות מידי בשביל הים.

הוא תמיד  חשב על הים כעל נקבה , LA MAR , כמו שקוראים לה בספרדית האנשים שאוהבים אותה. לעתים אוהביה אמרו עליה דברים רעים, אך הם תמיד נאמרו כעל אישה. אחדים מן הדייגים הצעירים....דיברו עליה בלשון זכר , MAR EL, הם דיברו עליה כעל יריב או מקום או אפילו אויב.

אך הזקן תמיד חשב עליה כעל אשה  וכעל משהו שמעניק חסדים גדולים או מונע אותם, ואם היא עושה מעשיים פראיים או מרושעים הרי זה משום שהם חזקים ממנה. הירח משפיע עליה כשם שהוא משפיע על אשה, הוא חשב".
המינגווי, ארנסט. 2009,  הזקן והים, תרגם מאנגלית אלון אלטרס, ידיעות אחרונות, פן הוצאה לאר, תל-אביב.  עמ' 23.
 סנטיאגו, הדייג המיתולוגי הזקן,  מחליט לקחת את  גורלו בידיו.   לאחר 84 ימים בהם זנחו מזלו והוא חזר לבקתתו בלא שידוג ולו דג אחד, ביום  ה-85, הוא מחליט לשנות את הגורל להחזיר לעצמו את תהילתו כדייג רב מעללים. דייג  שפעם היה נערץ  על-ידי חבריו הדייגים וסביבתו.  עתה היחיד שמעריץ אותו הוא מנולין,  הנער אותו הוא מטפח מאז היותו בן חמש.  מנולין שהוא אוהבו כאילו היה נכדו, הוא היחיד המושיט לו "יד קטנה" לעזרה . העזרה היא עזרה פיזית ( אוכל, פיתיונות, חוטי דייג, קפה , בגדים נקיים  וכדומה) ורוח גבית של אהבה, הערצה ותמיכה אין-סופית.

ביום ה-85 סנטיאגו  מחליט לשנות  את  גורלו והוא יוצא למסע  מפואר. לפגישה נוספת ואולי אחרונה עם אהובתו היפה, מלאת ההוד, מלאת הרחמים ובעלת גחמות אלימות ואכזריות.
סנטיאגו מתמזג עם אהובתו משכבר הימים הים-האשה האהובה, שהתפרצויות אכזריותה  וגחמותיה הבלתי-צפויות כמו גם חסדיה אינם נתונים לשליטתה. אלא מושפעים  מכישופי  הירח עליה.

הים-האישה מושפעת כמוהו, כמו אישה בשר ודם מהשפעת הירח - מהשפעת הטבע שהיא והוא וכל היצורים  עלי-אדמות בים, בשמים ובאדמה הינם אחד. טורפים, נטרפים דגים, כרישים, דולפינים, דייגים , ציפורים-כולם הם חלק מפאזל מלא הוד והדר מיצירת היקום, שהאל ברא.

החושניות של הדייג הזקן בדברו על הים היא חושניות של גבר בגברים, של מצ'ואיסט (אוקסימורוני) המחובר לצד הנשי שבנפשו המחוספסת.

גבר שבגברים המלא הערצה, אהבה וסגידה, שיש בה אף סממנים של פחד קמאי מהדבר המלא הוד ומסתורין, הדבר האהוב, מעניק החסדים והאכזרי גם יחד הים-הרחם-האישה הגדולה הקמאית המחבקת-אוהבת והורסת.

עיצוב אחד מאיתני  הטבע –הים-האוקיינוס מלא ההוד כמשהו מלא  אהבה, חושניות, רוך וחסד  הכרוך בהרס ומוות. עיצוב זה מכשף ומרתק  אותי ואת דמיוני. השפה דלה מידי מלהביע את הרגש שעיצוב זה מעורר בי.  המוות , החיים, ההרס, הרוך והחסדים - הכל כרוך יחד במסע של חיים, המסע של החיים.

מסע  שהוא מסע פיזי ונפשי של לחיות ולשרוד או לחדול. התוצאה חשובה, אך המסע חשוב לא פחות ממנה. מסע ממנו יצא סנטיאגו בידיים ריקות עם שלד ענק המעיד על גודל מאבקו וגודל חוסנו הפיזי, הנפשי והמנטאלי; כוחות שאפשרו לו להגיע, חבול כולו, לחוף. זהו מאבק הרואי, שירת הברבור שלו במאבקו באיתני הטבע בהישרדותו במהלך כל מאבקי חייו עד לזקנתו המופלגת.
למרות השלד  הענק , של דג החרב שטרפוהו הכרישים, עדות למאבקו, סנטיאגו כאמור  נוצח אך לא הובס.

סנטיאגו הוא חלק מהבריאה, מהטבע, מהים ומהדג עצום הממדים. עדיין קיימים בו אריות חזקים הנחלמים בחלומו והופכים אותו מאושר.  
לאחר מסע ההישרדות האימתני שלא הביסו ורק עייף אותו, הוא ממשיך לחלום על   האריות  החבויים בנפשו. "במעלה הדרך , בבקתתו, הזקן ישן שוב. הוא עדיין ישן כשפניו מופנות כלפי מטה, והנער ישב לצידו והביט בו. הזקן חלם על האריות" (2009, עמ' 90, ההדגשות שלי).
פנינה תל-דן  © כל הזכויות שמורות
דצמבר 2011

יום שני, 12 בספטמבר 2011

יום שני, 29 באוגוסט 2011

יום שלישי, 12 ביולי 2011

בית-המשפט כמעצב חברתי על-פי כתביו של פרופ' א. ברק/פנינה תל דן





הפילוסופיה של פרופ' ברק (נשיאו לשעבר של בית המשפט העליון), המעוגנת בכתביו,  היא שבית-המשפט הגבוה לצדק משמש גם כמעצב חברתי. הוא משמש כמעצב חברתי, באותם מקרים, שהשופט הטוב בחברה הדמוקרטית, צריך להיות "שותף זוטר" של המחוקק הראשי בחקיקה. דהיינו, באותם מקרים כאשר נדרשים לפרשנותו, של  השופט  על-מנת לגשר  בין הפער הקיים  במשפט, לבין מציאות החיים הדינאמית, והמשתנה. יחד עם זאת, ובעת ובעונה אחת, השופט נדרש גם להגן  ולשמור על  החוקה וערכיה  ולקדמם תוך פיתוח המערכת המשפטית כולה.

 ראינו אם כן, שקיים מתח מסוים בתפיסת עולמו של פרופ' ברק. מקורו של מתח זה מצוי בשתי תפיסות יסוד;  האחת, רואה  את תפקיד השופט כמשקף את  ערכי החברה ולא כנושא את הדגל לפני המחנה, בניסיון לעצבה. אולם,  התפיסה השנייה, רואה בתפקידו של השופט "שותף זוטר" בפיתוח החקיקה. השופט הופך ל"שותף זוטר" לחקיקה באותן  פעמים שמערכת המשפט, ו"ענייני האנשים שיש להסדירם", נזקקים לפרשנותו של השופט שאינו משמש רק כ"פה למחוקק".  דבר זה קורה כאשר; "...לעתים קרובות  הנורמה המשפטית אינה גמישה דיה, ואינה מצליחה להתאים עצמה למציאות החדשה. נוצר פער בין המשפט לחיים"[1]. 

בפרק הדן ב"שינויים בחקיקה ופרשנותה" בספרו "שופט בחברה דמוקרטית", פרופ' ברק עומד על חשיבות תפקידו של השופט כמפרש את החוק. פירושו לחוק הוא פירוש דינמי אשר מגשר על הפער בין משפט למציאות חיים משתנה. השופט אינו משנה את החוק עצמו , אך בית-המשפט באמצעותו של השופט נותן לחוק מובן חדש "התואם את הצרכים החברתיים החדשים. בית-במשפט מילא תפקידו כשותף זוטר במפעל החקיקה. הוא הגשים את תפקדו השיפוטי בגישור על הפער בין משפט לחיים".[2] 
אחת השאלות העומדות במוקד עבודה זו  היא,  "האם צרכים חברתיים חדשים" אלה אינם קביעה סובייקטיבית של השופט?.  האין השופט  משקף בהכרעתו לגבי מהותם של צרכים חברתיים חדשים אלה גם את דעותיו הסובייקטיביות והשקפת עולמו הסובייקטיבית?. וכאשר הדבר קורה, האין להשקפת עולמו האישית של השופט השפעה חזקה על עיצוב  הנורמות החברתיות בחברה בה הוא פועל? והאין פרשנותו החדשה לחוק, בעקבות השקפת עולם זו, מתעמתת  ופוגעות,לעתים,  בנורמות חברתיות המקודשות בעיני אוכלוסייה דתית ומסורתית, המהווה חלק לא מבוטל  מהחברה הישראלית?.
להלן מובא ציטוט של פרופ' ברק המדגים את  הפררוגטיבה שיש לשופט בהענקת פרשנות חדשה לחוק. פרשנות המשקפת, על-פי תפיסת עולמו, את השינויים החברתיים שחלו בחברה:

"לעתים השינויים החברתיים גורמים לכך שחוק שנחקק על רקע מציאות קודמת ואשר היה חוקתי בעת חקיקתו, חדל להיות חוקתי לאור המציאות החברתית החדשה... בית-המשפט יעשה, ככל  יכולתו, לתת פירוש חדש לחוק הישן... אך לאור מגבלותיה של הפרשנות הוא לא תמיד יצליח בכך....בית-המשפט עשוי להכריז על בטלותו של החוק הישן על-פי מובנו הישן"[3].

את המתח הקיים בתפקידו של השופט הטוב בחברה דמוקרטית מבטא היטב פרופ'  ברק בפרק הדן בנושא פרשנות המשפט המצריך שינוי  תוך שמירה על היציבות:

" הגישור בין המשפט לצורכי החיים המשתנים מחייב את השופט לבצע שינוי בדין הקיים. בתחום החקיקה עליו לשנות  את פרשנותו של הדין. בתחום המשפט המקובל עליו לשנות את ההלכה הפסוקה. שינויים אלה – מקום שיש לו לשופט שיקול דעת לבצעם – מעמידים בפני השופט דילמה קשה: מחד גיסא נדרש שינוי כדי להבטיח דין ראוי למציאות החדשה. מאידך גיסא, השינוי פוגע בביטחון, ביציבות ובוודאות. השופט צריך לאזן בין הצורך בשינוי לבין שמירת הקיים". ובצטטו את ר. פאונד,  פרופ' ברק מאפיין את מהות עקרונות המשפט והדילמה העקרונית המצויה בו; " המשפט צריך להיות יציב אך הוא אינו יכול לעמוד על מקומו"[4].
בפן הגלוי של פסיקתו, פרופ' ברק  נמנע מ"לשאת את הדגל לפני המחנה"  ונוקט בעמדה, שעל בית-המשפט להתחשב "...במערכת הנורמטיבית הכללית אשר במסגרתה נערך השינוי" דהיינו, בכל מה שנוגע לערכי דת  ומדינה ומסורת ישראל, בית-המשפט נוקט, בפן הגלוי של פסיקתו, בפסיביזם שיפוטי.

יחד עם זאת, בפן הסמוי של פסיקתו,  פרופ'  א.ברק, שייצג את בג"צ כאשר שימש נשיא בית המשפט העליון,  נוקט באקטיביזם שיפוטי "במחתרת". שכן, הוא אמנם משאיר בידי המחוקק את ההכרעות העקרוניות להן נגיעה בנושא דת ומדינה, שמירה על נורמות וערכים המקודשים בתרבות ובדת היהודית, מול עקרון שוויון הזכויות בין בני -אדם, המעוגן בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו".

אולם, באמצעות הפסיקות הבודדות, בג"צ כן מקווה להשפיע לבסוף על ההכרעות העקרוניות של המחוקק. פרופ'  א. ברק מקווה שהפסיקות הבודדות תשפענה על המחוקק לשנות את החוק ששוב אינו תואם, על-פי השקפת עולמו, את פניה המשתנים של החברה.  התערבות זו שהינה  להבנתי, בפן הגלוי שלה,  "מעורבות מאוזנת" בשינוי ועיצוב פני החברה, השפעותיה המצטברות הן עקרוניות ומרחיקות לכת.

השפעות אלה ניכרות  גם על  נושאים, כמו דת ומדינה, שבפן הגלוי, למדיניות בג"צ מהווים טאבו להתערבותו, והוא נוקט כלפיהם בפסיביזם שיפוטי.

פרופ'  א.  ברק מנסה למצוא בהכרעותיו, ובפסיקותיו בבית-המשפט,  את האיזון והסינתזה בין הערכים המסורתיים-יהודיים, שקבעו את דיני המשפחה בחברה הישראלית, לבין ערכי המדינה הדמוקראטית המעוגנים בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". כך הדבר גם בפסיקתו  בפרשת ירוס-חקק. אולם, כאשר הדבר נבצר ממנו,  כיוון  שקיימת התנגשות בין שתי מערכות ערכים אלה, ההומניסט שבשופט ברק מעמיד את ערכי האדם, צרכיו, חירותו וזכויותיו לפני ערכי המסורת של הדת היהודית ומורשת ישראל.

אשר על-כן, אף-על-פי, שבהצהרות הגלויות לפסיקתו משאיר פרופ' ברק את  הקביעה העקרונית בדבר השינוי של סטאטוס המשפחה החלופית בידי המחוקק. השופט ברק, מקווה שפסיקות קודמות ותקדימים קודמים בארץ ובעולם,  יביאו בסופו של דבר לידי שינוי את חוק האימוץ וסוגיות נוספות הכרוכות בו, המועלות בהערה לפסיקתו.
המסקנות דלעיל,  נגזרות מתפיסת עולמו, של פרופ'  א. ברק, מהבנת "האני מאמין שלו" הרואה את תפקידו כשופט, הדוגל באקטיביזם מרוסן, וכ"שותף זוטר" למחוקק  בפרשנות המשפט, בפיתוחו ובקידום החקיקה, כאשר שוב אין היא תואמת את פניה  הדינאמיים והמשתנים של החברה.

פנינה תל-דן © כל הזכויות שמורות

[1] ראו א.ברק, 2004, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר הוצאה לאור, נבו הוצאה לאור, עמ' 56 (ההדגשים שלי פ.ת.ד.).
[2] ראו א.ברק, 2004, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר הוצאה לאור, נבו הוצאה לאור, עמ' 57 (ההדגשים שלי פ.ת.ד.).
[3] ראו א.ברק, 2004, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר הוצאה לאור, נבו הוצאה לאור, עמ'  60(ההדגשים שלי פ.ת.ד.) .
[4] ראו א.ברק, 2004, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר הוצאה לאור, נבו הוצאה לאור, עמ'  62(ההדגשים שלי פ.ת.ד.) .